חישוב פיצויים על עגמת נפש שנגרמה עקב התעמרות במקום העבודה

בגין ההתעמרות שחוותה התובעת תבעה פיצוי בסך של 30,000 ש"ח אותו הגדירה כפצוי בגין עגמת נפש וציינה בתצהירה: "חשתי חסרת אונים מול הנתבעת ומנהליה אשר היו לועגים לי ומשפילים אותי, הושפלתי עקב מחלה והיחס המחפיר לו זכיתי עת חליתי". (ר' סעיף 72 לתצהירה) בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין נאוה סירטו - הפניקס קרנות פנסיה מאוזנות וותיקות בע"מ (עע (ארצי) 44776-05-16 (2018)) נקבע: "פיצוי בלתי ממוני זה, בדומה לנפסק בהקשרים אחרים שבהם נפסק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בחקיקה או בפסיקה, אינו צריך להיות נגזרת משכרה של העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצערה של העובדת, אינו מושפע מגובה שכרה" בעניננו אנו סבורים כי יש לפסוק לתובעת, לאור מסכת ההיתנכלות התעסוקתית שעברה, סך של 15,000 ש"ח. פיטורים מחמת מוגבלות התובעת עונה להגדרת אדם עם מוגבלות, כמשמעות המונח בחוק, לכל הפחות מחודש ינואר 2015 עת הגיע לידי הנתבעת אישור הרופאה התעסוקתית בו נקבע כי התובעת אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה.

יפים לעניננו דבריה של כב' השופטת אלישבע ברק אוסוסקין (כתוארה דאז) בפרשת שרון פלוטקין (דב"ע (ארצי) נו/3-129 פלוטקין ואח' – אחים אייזנברג בע"מ וערעור שכנגד (1997)): "השאלה הנשאלת היא, מהו הסעד הראוי במקרה זה. מטרות הפצוי הן שתיים: פיצוי על נזק ממשי ופצוי עונשי. מטרתנו בפסיקת פיצויים היא במקרה זה לחנך את המשיבה ואת ציבור המעבידים כולו על-מנת להשיג את המטרה הסופית של היתנהגות שאינה מפלה כנגד פרטים ואינה נזונה מסטריאוטיפים. לשם כך על הפיצויים להיות אפקטיביים. רק כך נוכל להבטיח הגנה משפטית מלאה בפני הפליה המבוססת על סטריאוטיפים." הבונוס מהוה חלק משכרה הקובע של התובעת בתצהירה טענה התובעת, כי בנוסף לשכר היסוד שולם לה בונוס מכירות בגין פרויקט ה.ש.ב.ח.ה, פרויקט הנערך פעם בשנה בכל שנה כאשר התשלום בגינו מבוצע החל מיולי ועד אמצע שנת הלימודים.

ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה: "השם" בו נקרא התשלום כגון "תוספת" או "פרמיה" אינו קובע לעניין ההכרעה בשאלה, האם הוא מהוה חלק משכר היסוד, המשמש בסיס לחישוב פצויי פיטורים.

למרות זאת ומשהתובעת לא הצביע על נזק קונקריטי שניגרם לה, ישיר או עקיף, כתוצאה מכך שלא מצוי היה בידה חוזה העסקה עד שנת 2014, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובעת ברכיב זה. טענת הקזוז של הנתבעת טוענת הנתבעת כי אי גילוים של המסמכים הרפואיים אשר הוסתרו על ידי התובעת ולו היו נמסרים לעיון הנתבעת היה בהם כדי לצמצם את הנזק שניגרם הן במהלך תקופת העבודה והן במסגרת ההליך המשפטי (ר' סעיף 29 לסיכומי הנתבעת) מקימים לה זכות קזוז.

...

משכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,315 ש"ח בגין השלמת פיצויי פיטורים.

למרות זאת ומשהתובעת לא הצביע על נזק קונקרטי שנגרם לה, ישיר או עקיף, כתוצאה מכך שלא מצוי היה בידה חוזה העסקה עד שנת 2014, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובעת ברכיב זה. טענת הקיזוז של הנתבעת טוענת הנתבעת כי אי גילוים של המסמכים הרפואיים אשר הוסתרו על ידי התובעת ולו היו נמסרים לעיון הנתבעת היה בהם כדי לצמצם את הנזק שנגרם הן במהלך תקופת העבודה והן במסגרת ההליך המשפטי (ר' סעיף 29 לסיכומי הנתבעת) מקימים לה זכות קיזוז.

סיכום ומסקנות אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 108,720.93 ש"ח, מהם 15,000 ש"ח פיצוי בגין התעמרות בעבודה, 65,000 ש"ח פיצוי בגין הפרת חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשמ"ח-1988, פיצוי בגובה 15,986 ש"ח בגין אי עריכת שימוע, 1,410 ש"ח בגין הפרשי שכר ושעות נוספות, 2,009.93 ש"ח בגין הפרשי הפקדות לקופת הגמל, 1,000 ש"ח פיצוי בגין הפקת תלושי שכר שלא כדין ו-8,315 ש"ח בגין השלמת פיצויי פיטורין.

ביום 27.2.2017 הודיעה התובעת במכתב על סיום העסקתה, וזאת לנוכח ההתעמרות המתמשכת והמהלומות אשר ספגה.

במהלך חקירתה הנגדית, חזרה התובעת פעם אחר פעם וטענה כי היא זכאית לתשלום פצויי פיטורים על פי השכר הקובע המוגדל, בהתאם לחישוב שנעשה עם עובדים אחרים בנתבעת – כדבריה - "בהתאם לקודמיי" תוך שהיא נמנעת מלהתייחס לעובדים שסיימו את עבודתם בנתבעת בסמוך למועד בו היא סיימה את תפקידה בנתבעת.

לעניין זה, נקבע בפס"ד דורית לוי על ידי כבוד השופט רועי פוליאק כי: "נוסחות הפדיון השונות והמורכבות הקיימות בפוליסות המשתתפות ברווחים אינן רלוואנטיות משעה שאינן במישור יחסי העבודה, ובהתאם, שקולי רשויות המס ביצירת נוסחות אלו אינם מעלים ואינם מורידים מזכויות וחובות הצדדים ליחסי עבודה." לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לרווחים שנצברו בקופת הפיצויים על פי הסכם העבודה החל על הצדדים ולא על פי הפוליסה, כאמור.

בפסק דין נפתלי קבעה נשיאת בית הדין לעבודה בירושלים דאז, כב' השופטת דיתה פרוז'ינין, כי חרף העובדה שהצעת החוק למניעת היתעמרות בעבודה עברה בקריאה טרומית בלבד, אין מקום למנוע הגשת תביעות בעילה זו וכי ניתן לפסוק פיצוי עקב תנאי העסקה פוגעניים והתעמרות בעבודה במסגרת פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.

דרך נוספת להכיר בפגיעות בכבודו של עובד, שלא דרך הפריזמה של היתנכלות תעסוקתית או היתעמרות בעבודה, היא קביעה, אשר תיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד, לפיה המעסיק הפר חוזה עבודה באופן אשר גרם לעובד עוגמת נפש.

...

בסיכומו של דבר, טוענת התובעת, כי על הנתבעת לשלם לה הפרשי פיצויי פיטורים (93,403 ₪) וכן לפצות אותה בגין הפרת הסכם ו/או חוסר תום לב ו/או התעמרות בעבודה (50,00 ₪) וסה"כ 143,403 ₪.

לפיכך, אנו קובעים כי התובעת אינה זכאית לפיצויי בגין הפרת הסכם ו/או חוסר תום לב ו/או התעמרות בעבודה - התנכלות תעסוקתית.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד המצאת בפסק הדין, כדלקמן: לאור לקביעתנו כי רווחי הקופה שנצברו לטובת התובעת לא יבואו על חשבון תשלום פיצויי פיטורים, תשלם הנתבעת לתובעת השלמת פיצוי פיטורים בסך 27,417.55 ₪; יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.

כעולה מסיכומי הנתבעת והתחשיב שהוגש מטעמה לעניין פצויי הפיטורים (נספח 22 לתצהיר ערן), שכרה הקובע של התובעת לחישוב פצויי הפיטורים הוא 7,033 ₪, כך שאבדן ההכנסות של שכר עבודה והפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים בתקופה זו הוא 88,838 ₪ (7,033 ₪ * 11 חודשים, בתוספת 7,033 ₪ * 14.83% * 11 חודשים).

באשר לתביעה לפצוי בגין נזק לא ממוני – נוכח עגמת הנפש שנגרמה לתובעת בפיטוריה סמוך לגיל הפרישה, מבלי להביא בחשבון כראוי את נסיבותיה האישיות, ונוכח אבדן מקום עבודתה סמוך לגיל הפרישה, אנו סבורים שיש מקום במקרה זה לפסוק פיצוי נוסף בגין נזק לא ממוני.

בהתאם למפורט לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך 28,624 ₪ כפצוי על הנזק הממוני שניגרם לה, וכן סך 20,000 ₪ כפצוי על נזק לא ממוני.

התביעה לפיצויים בגין היתעמרות בעבודה והעסקה פוגענית וכן לפיצויים בגין הרעה בתנאי העבודה – נדחית.

...

בהתאם למפורט לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך 28,624 ₪ כפיצוי על הנזק הממוני שנגרם לה, וכן סך 20,000 ₪ כפיצוי על נזק לא ממוני.

התביעה לפיצויים בגין התעמרות בעבודה והעסקה פוגענית וכן לפיצויים בגין הרעה בתנאי העבודה – נדחית.

התביעה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, דמי חגים וימי חופשה – נדחית.

כאמור, בתצהירה העידה התובעת כי התפטרה בין היתר בשל העומס הרב שהוטל עליה בעבודה ובשל היתעמרות אותה ספגה מהנתבעים.

אכן, אף על פי שהצעת החוק טרם עברה את כל שלבי החקיקה ומעמדה הנורמאטיבי נמוך יותר מדבר חקיקה "רגיל", הפסיקה בבתי הדין האיזוריים לעבודה אימצה את 'הלך הרוח' שבהצעת החוק, הכירה בתופעה של העסקה פוגענית ותביעות שהוגשו על היתעמרות בעבודה התקבלו ובמקרים מסוימים אף נפסקו פיצויים, בין אם בגין עגמת הנפש שנגרמה כתוצאה מההתעמרות ובין אם באמצעות הכרה בעובד כמתפטר בדין מפוטר (ר' לדוגמה ס"ע 35082-03-12 ד"ר אבי אביטל נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, ניתן ביום 10.2.2016; סע"ש 16783-04-14 גיא אליהו נ' משרד ראש הממשלה ואח', ניתן ביום 31.5.2016; סע"ש (ת"א) 56525-12-17‏ ‏ אדיר לחמני - ניטן תאי בע"מ, ניתן ביום 30.1.20).

אלא שכדבריה של כבוד השופטת גליקסמן בע"ע 12029-11-13 יוליוס מלק נ' מדינת ישראל הקריה למחקר גרעיני, ניתן ביום 24.11.2016: "בסופו של יום, השאלה אם התרחשה או לא התרחשה היתנכלות כלפי העובד במקום העבודה היא שאלה עובדתית, שעל הערכאה הדיונית להכריע בה, על יסוד התרשמותה ממכלול הראיות והעדויות לפניה". בעניינינו, התובעת לא הוכיחה את טענותיה בעיניין זה ולא זימנה לעדות איש מהעובדים שיעבדו עימה, על מנת שיעיד אודות האוירה ששררה במקום העבודה, על אף שבעדותה לעיל טענה כי: "יש לא מעט עובדים שיכולים להעיד על ההתנהלות שהייתה שם בעסק. זו לא היתנהלות רגילה, זה מבזה בן אדם ומשפיל" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 2.6.2021, שורות 14-16).

בפסק הדין בעיניין החברה למוסדות חינוך (ע"ע (ארצי) 29744-11-18 חברת מוסדות חנוך ותרבות בהרצליה מיסודה הסוה"י לא"י - דורית לוי, ניתן ביום 31.03.2020) עמד בית הדין הארצי על השינוי שחל באופן תשלום פצויי הפיטורים בזמנינו אנו ועל השלכות השינוי על פסיקת פצויי הלנת פצויי פיטורים, כדלקמן: "הוראות סעיף 20 הוספו לחוק הגנת השכר בתיקון מס' 12 לחוק שנתקבל בחודש מרץ 1977. בעשרות השנים שחלפו חלו שינויים מהותיים בסדרי תשלום פצויי פיטורים. לכל העובדים מועברים כיום, מכוח דין, תשלומים למרכיב הפיצויים בקופות גמל. שיחרור כספי הפיצויים מחייב על פי דיני המס המצאת טפסי 161 (דיווח מעסיק) ו – 161א (דיווח עובד). המצאת הטפסים אינה יכולה להתבצע ביום סיום העבודה כמצוות סעיף 20(א)(1) לחוק הגנת השכר ולא ניתן להעבירם לקופת הגמל אף תוך 15 ימים בהתאם להקלה המוקנית למעסיק מכוח סעיף 20(ה) לחוק. הטעם לכך פשוט: על המעסיק להעביר תשלומים לקופת הגמל גם בגין חודש העבודה האחרון של העובד ועליו לעשות כן עד ליום ה – 15 בחודש העוקב (תקנה 10 לתקנות הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל) (תשלומים לקופת גמל), התשע"ד – 2014). רק לאחר ביצוע התשלום יעלה בידה של קופת הגמל לערוך את חישוב הפיצויים הצבורים בקופה ולהעבירו למעסיק על מנת שהמעסיק ימלא טופס 161 ויחשב את סכום ההשלמה (במידת הצורך).

...

בהתחשב בנסיבות העניין שעה שלא סברנו כי המחלוקות בתיק נבעו מאי מסירת ההודעה כנדרש, מצאנו לפסוק לתובעת פיצוי בסך 650 ₪ בגין רכיב זה בשל אי קיום הוראות הדין כנדרש.

סוף דבר תביעתה של התובעת מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעים 3-4, נדחית.

האם יחסו של הממונה על התובעת, מר דוד אוחיון היה פוגעני ומשפיל וגרם לסביבת עבודה עוינת ובכך לעוגמת נפש.

(ג)      הודיע העובד על רצונו להמשיך להיות מועסק כאמור בסעיף קטן (ב) (1)     העובד יהיה זכאי לקבל מהמעסיק היוצא תשלום מלא בגין כל זכויותיו הסוציאליות בעבור מלוא תקופת עבודתו אצל המעסיק היוצא וסיומה, לרבות תשלום מלא בגין פצויי פיטורים בעבור תקופת עבודתו אצל המעסיק היוצא; (2)     לעובד תיחשב כל תקופת עבודתו אצל המעסיק היוצא לצורך חישוב כל זכויותיו התלויות בותק אצל המעסיק הנכנס, לרבות לעניין מענק התמדה ותוספת ותק.

לא קיימת הגנה משפטית מפני היתנכלות במקום העבודה במישור החקיקה הראשית בישראל.

רשימת המעשים שיכולים לעלות לכדי היתעמרות בעבודה ארוכה היא, ויכולה לכלול: "... יכולה לבוא לידי ביטוי בצעקות, בקללות, בהאשמות שוא, בהפצת שמועות מזיקות, בגרימת נידויו של אדם או החרמתו, במתן משימות משפילות, בפגיעה בדימויו, בפגיעה ביכולתו לבצע את תפקידו או בפגיעה בסכוייו להצליח או להתקדם בעבודה וכיו"ב..." (סע"ש 16783-04-14 גיא אליהו נ' משרד ראש הממשלה ואחר' [פורסם בנבו]).

לפיכך הפצוי יהא מינימליסטי בהיבט זה. מנגד אין חולק כי נגרמה לה עוגמת נפש רבה! היא מבקשת ,תוך הנמקה , אחרי קבלת השיבוץ מחדש לחזור ומאפשרת לנתבעת לתקן: ונענית בגסות, ובנגוד לדין , והדברים מדברים בעד עצמם: הוחלט על העברתה בשרירות ובגסות, ללא מתן זכות שימוע, חרף תחנוניה, לא נענתה.

...

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 600 ₪ עבור שי לחג.

הנתבעת תשלם פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין תביעה בעילות אלו.

הנתבעת תשלם שכ"ט התובעת בסך 11,000 ₪.