חישוב פיצויים לעובדת זרה שנהרגה בתאונת דרכים ע"י הנהג הפוגע

ראיה לכך שהועסקה עובדת זרה, לאחר התאונה, בנוסף לעדותם של ילדי המנוח, מפנה ב"כ התובעים גם לסיכום אישפוז מבית-חולים העמק מתאריך 13.8.13 (כשבועיים לפני פטירתו), שם נרשם: "...גר עם אישתו ועובדת זרה...", ובהמשך בקבלה הסיעודית נרשם "...מטפלת סיעודית 24 שעות...". נוכח הנטען, עותרים התובעים לפצוי בשיעור של 7,000 ₪ לחודש בגין ראש נזק זה. מנגד, טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי המנוח נזקק לעזרה מוגברת של הזולת בכל פעולות היום עוד לפני התאונה; זאת ניתן ללמוד מתיק הסיעוד של המל"ל (סומן ת/5), ממנו אף ניתן ללמוד, בנגוד לטענת התובעים, כי המנוח היה מוגבל גם ברחצה ובהליכה.

באשר למיגבלות ולעזרת הזולת, העידו ילדי המנוח, כי בטרם התאונה המנוח היה מסוגל לבצע פעולות יומיומיות רבות ללא עזרת הזולת, והראיה שהוא נפגע על-ידי רכב בהיותו הולך רגל.

מחמוד שב והדגיש בחקירתו הנגדית כי המנוח נהג בטרקטור עד התאונה (עמ' 10, ש' 25).

הכלל הוא - משנקבעו למנוח אחוזי נכות, והוא נפטר לאחר מכן, אם הפטירה הנה עקב התאונה "יבלע" הפצוי בשיעור 25% מהסכום המאקסימאלי, את הפצוי המגיע בגין כאב וסבל; ובאם הפטירה אינה עקב התאונה, יהא עיזבונו זכאי לפצוי בגין "כאב וסבל", כקבוע בתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976.

כבר אומר, ההחלטה אליה מפנה ב"כ הנתבעת אינה רלוואנטית ואין בה משום שינוי בהילכת "ניסן". המקרה נשוא החלטת בית המשפט העליון עניינה בקטין שנהרג בתאונת דרכים, לו נפסקו פיצויים מחושבים לפי 30% מהשכר הממוצע במשק לתקופה של 46 שנים, בעקבות הילכת "פינץ". כב' השופט עמית קבע בהחלטתו הנ"ל, כי מנגנון החישוב שנקבע בהילכת "פינץ" כולל גם היתחשבות בזכויות סוציאליות, ואין מקום להוסיף פיצויים, בגין קצבת זקנה שלאחר גיל הפרישה.

...

ראיה לכך שהועסקה עובדת זרה, לאחר התאונה, בנוסף לעדותם של ילדי המנוח, מפנה ב"כ התובעים גם לסיכום אשפוז מבית-חולים העמק מתאריך 13.8.13 (כשבועיים לפני פטירתו), שם נרשם: "...גר עם אשתו ועובדת זרה...", ובהמשך בקבלה הסיעודית נרשם "...מטפלת סיעודית 24 שעות...". נוכח הנטען, עותרים התובעים לפיצוי בשיעור של 7,000 ₪ לחודש בגין ראש נזק זה. מנגד, טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי המנוח נזקק לעזרה מוגברת של הזולת בכל פעולות היום עוד לפני התאונה; זאת ניתן ללמוד מתיק הסיעוד של המל"ל (סומן ת/5), ממנו אף ניתן ללמוד, בניגוד לטענת התובעים, כי המנוח היה מוגבל גם ברחצה ובהליכה.

אני מקריא: "לבקשתי הנבדק קם בכבדות בעזרת הליכון וראיתי הבעת כאב על פניו. והלך בעזרתו באופן יציב, בכבדות, עם צליעה ברגל ימין, התנשם מעט תוך כדי הליכה והמשיך ללכת וחזר וישב במקומו". ש: והמסקנה הייתה ש..

.? ת: הוא כותב "עצמאי בעזרת הליכון". מסקנה משונה קצת, נוכח מה שהוא כותב.

לסיכום, ס"כ הפיצויים המגיעים לתובעים עומד על 165,000 ₪.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 35977-08-14 י.ש.(המנוח) ואח' נ' קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים לפני כבוד השופט יובל גזית התובעים: 1. י. ש. (המנוח) 2. ר. ש. ע"י ב"כ עו"ד חיים דויד הנתבעת: קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים ע"י ב"כ עו"ד יורם דביר פסק דין

לגירסת התובעים, התובע לא נפל סתם כך, אלא משום שנשען על רכב שהחל בנסיעה, ולפיכך, לשיטתם, עסקינן בתאונת דרכים.

היות וזהות הרכב או הנהג אינם ידועים, נתבעת הנתבעת מכוח מעמדה שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

"מדובר בפצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה". (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90).

כאב וסבל בהתאם לתקנה 2 (א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו ממוני) התשל"ו 1976, ובהתאם ל- 25% נכות רפואית בגיל התובע וב-10 ימי אישפוז, זכאי התובע לפצוי בסך 21,188 ₪ .

התאונה השנייה: לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה השנייה לבין התאונה נשוא התביעה, מה גם ומצבו הרפואי של התובע, הן במישור האורתופדי בקשר לנפילה והן הכללי באשר להתדרדרות הכללית במצבו עד למותו, אינם מצביעים על כך שיש קשר בין התאונות.

...

יחד עם זאת, עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים הגם והתובע יצא את ביתו לבדו למרחקים קצרים טרם התאונה, ספק גדול אם היה מתנייד באוטובוסים וסביר להניח שנעזר במוניות לשם הגעה למקומות שונים.

אמנם איני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה המנוח נפטר בשיבה טובה, אלא בגיל מופלג מלווה בכאב וסבל, אך איני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בגין התאונה השנייה ו/או הפסדי תמיכה לאלמנה.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעים סך של 106,194 ₪.

בנידון, חשובה עדות המומחה מטעם התובעים ולפיה (שורות 21-18, עמוד 15): "ש. האם אתה מודע לכך שכאשר תאונה קורית בשטחי הרשות והנפגע תושב רשות שגם אם הרכב הפוגע הוא ישראלי והנהג ישראלי, עדיין הפצוי לנפגע הפלסטינאי שניפגע ברשות, יהיה לפי דין הרשות אך ורק לפי החוק של הביטוח הפלסטינאי.

אשר למחלוקת שבין הצדדים לעניין מעמדו של המנוח ברשות, לא מצאתי כי יש בהכרעה בה כדי לשנות דבר לענייננו, זאת משני טעמים: ראשית - סעיף 3(ג) המצוטט לעיל מתייחס לנפגע אדם, כאשר שאלת מעמדו בשטחי הרשות אינה רלבאנטית; שנית - זולת חוות הדעת לעניין הדין הזר, אף אחד מהצדדים לא הניח לפניי את הנוסח המלא של חוק הרשות, ובפרט, אם קיימים סייגים לפצוי נפגע בתאונת דרכים שאינו תושב הרשות.

אומדן ניזקי התובעים כאב וסבל התובעים בכתב סיכומיהם עותרים לפצוי בראש נזק זה לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976.

עזבונה (הוריה) עתר בין השאר - בסעיף 7(3) בפסק הדין של הערכאה הראשונה - לפסיקת פיצוי בראש הנזק "بدل فقدان دخل مستقبلي وخسارة المدعين عن وفاة المرحومة [...]", ובתרגום חופשי: "בגין אובדן הכנסה עתידית והפסדי התובעים עקב פטירת המנוחה [...]". הערכאה הראשונה דחתה את העתירה בנושא זה בנימוק לפיו חוק הרשות אינו כולל נוסח כלשהוא שמקנה לתובעים שָם זכות לפצוי בגין אובדן הכנסה עתידית של המנוחה, שכן המנוחה "ليست معيلة لوالديها وان هذا الحق اعطي للورثة المعالين من قبل المتوفى بحادث طرق حال حياته", ובתרגום חופשי: "אינה תומכת בהוריה, וזכות זוּ ניתנה ליורשים התלויים במי שנפטר עקב תאונת דרכים, במהלך חייו". כאמור, על פסק הדין האמור, הוגש ערעור וזה נדחה.

סיכום הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, יפצו את התובעים בסכומים הבאים: פיצוי בגין נזק לא-ממוני - 29,000 ₪ הוצאות בית החולים - 5,700 ₪ הוצאות קבורה ולוויה - 17,100 ₪ מנהג - 5,800 ₪ __________________________ סך-הכל - 57,600 ₪ לסכום האמור יתוספו הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בצרוף מע"מ כדין.

...

על כן, מן הטעמים שפורטו, הן עתירת העיזבון לפיצוי מכוח הלכת השנים האבודות, הן עתירת התלויים כנתמכים במנוח, דינן להידחות.

ברם, משלא הוצג כדבעי כל עיגון חוקי לראש נזק זה בחוק או בפסיקה ברשות, נדחית בזאת עתירת התובעים בנושא זה. הוצאות בית החולים, הלוויה, הקבורה וימי האבל התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בהוצאות בית החולים שבו אושפז המנוח בסך 5,000 ₪ וכן בהוצאות לוויה, קבורה וניהול ימי האבל, בסך 53,000 ₪.

לעניין הוצאות בית החולים, ועל-יסוד העתק הקבלה (מיום 26.10.2011) שצורפה, ועליה מתנוסס שמו והסמל של בית החולים, יש מקום להיעתר לבקשת התובעים בנדון.

התובעים עתרו נגד הנתבעים לפצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - החוק).

נתבעת 2 (להלן – הנתבעת) הנה מבטחת הרכב בו נהג נתבע 1 בעת קרות התאונה.

הצדדים הגיעו להסכמות הנזכרות בהתבסס על פסיקה עדכנית לפיה השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכרו של ניזוק נקבע על פי פירסומי הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן – הלמ"ס), וכולל גם את שכרם של עובדים זרים ושל עובדי השטחים (להלן – השכר הממוצע במשק; ע"א 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, תק-על 2012(3), 146).

חישוב תביעת העזבון – 6.1 קיצור תוחלת חיים – כמוסכם בין הצדדים, לפי תקנה מספר 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, זכאי עיזבון המנוח, אשר מותו נגרם בתאונת דרכים, ל- 25% מסכום הפצוי המקסימלי הקבוע בחוק.

ב"כ התובעים טוענת כי יש לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת הנה בשיעור של 25% ועל כן יש לראות בה כמי שעומדת בתנאי הרביעי הנ"ל, אולם נוכח העובדות והראיות שהובאו בתיק יש לדחות טענה זו: המומחית קבעה נכות רפואית בשיעור 10% (בגין תגובת אבל עם סימפטומים דכאוניים), ובנוסף כי לא מצאה בתובעת "סימפטומים פסיכוטיים או של דיכאון מג'ורי"; המומחית לא זומנה על ידי ב"כ התובעים לעדות ועל כן יש לקבוע כי קביעות המומחית לעניין שיעור הנכות ומהות הפגיעה לא נסתרו; גם תיפקוד התובעת לאחר התאונה ופטירת המנוח מלמד כי היא חזרה לעבודתה כ-3 חודשים לאחר התאונה; נכנסה להריון ב 04/2010 (כ-3 חודשים לאחר התאונה) ומאז התאונה ילדה 2 ילדים; הוצגו תעודות אי כושר בגין 34 יום בלבד; הוצגו מסמכים רפואיים לפיהם "בולט שיפור ניכר במצבה" ועוד.

...

בשים לב לכך שהנתונים המפורטים לעיל (שיעור השכר הממוצע במשק וניכויי המס) אשר צוינו בהסכמה הדיונית, הינם שגויים, וכן נוכח הנזכר בשורות 29-30 לסעיף 5.1 - שוכנעתי כי יש מקום לסטות מההסכמה הדיונית (לעניין נתונים אלה בלבד), ולבסס את החישוב בראש הנזק של הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד על בסיס הנתונים הנכונים אשר ישקפו את הפיצוי הנכון לו זכאים התובעים.

אשר על כן, לא ייפסק פיצוי בגין ראש נזק זה. 6.6 נוכח ההסכמה הדיונית המגדרת המחלוקות וההסכמות בין הצדדים, נדחית תביעת תובעת 2 כתלויה ובגין ראש הנזק של אובדן שרותי בן. בכל מקרה יצוין, כי נושאים אלה נזנחו בעדות תובעת 2 ובסיכומי ב"כ התובעים, ובכל מקרה יש לדחותם בהעדר ראשית ראיה להוכחתם.

אשר לתנאי הרביעי – בעניין זה שוכנעתי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולקבוע כי התנאי הרביעי לא מתקיים בענייננו.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך כולל של 927,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ בגינו, אגרת משפט משוערכת אם שולמה ויתרת אגרה אם חלה.

הנתבעים הם הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלמה ביטוח (להלן: "נתבעת").

אישתו של התובע הנה אשה מבוגרת והיא אינה יכולה לעמוד בעומס כך שיש לחשב החזקת עובד זר וטפול 24/7.

נלמדו אף דברים נוספים מהמסמכים הרפואיים – הוא עבר ניתוח מעקפים וכפי שהגדירה בתו "היה על סף מוות", חולה כליות, מתהלך עם מקל ללא קשר לתאונה וסובל ממחלת שיגדון.

משכך בתקופה זו, זכאי התובע להפסדי הישתכרות בסך 38.75% ממשכורתו שהנה 3,000 ₪ הפסדי פנסיה אינם רלוואנטיים – שכן התובע מקבל פנסיה ממקור אחר וזאת על פי החישוב הבא: תוצאת החישוב = מקדם פנסיה *מקדם ההוון * אחוז הנכות התפקודית * בסיס ההישתכרות כאב וסבל: ע"פ הנוסחה המצויה בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 סך הפצוי הנו 46,853.45 ₪.

מסכום הפצוי , יופחתו 20,000 ₪ ששולמו לתובע ע"י הנתבעת כתשלום תכוף בשנת 2020 וכמוסכם בין הצדדים במסמך "כתב קבלה על תשלום תכוף", כך שהסכום שעל הנתבעת לשלם הנו: 349,448 ₪ בכפוף לכללי לישכת עורכי הדין (תעריף מאקסימאלי לשכר טירחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977 שכר הטירחה עומד על 13% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ. כך, שכר הטירחה שנדרשת הנתבעת לשלם לתובע עומד על 53,151 ש"ח והוא מתווסף לסך הפצוי.

...

טענה זו דינה להידחות.

אמת נכון הדבר, כי גילו ומצבו הבריאותי, עשו את התובע פגיע יותר ורגיש יותר לפגיעה גופנית אך המזיק פוגש את הניזוק במצבו בעת התאונה אך אין מנוס מן המסקנה הנלמדת מחוות הדעת מן המסמכים הרפואיים ומעדות התובע כי התאונה היא שהעבירה את התובע לצד הסיעודי ושללה חלק ניכר מהיכולת ההשתכרות הייחודית שלו.

בית המשפט מצא כי עיקר העזרה הנדרשת – אשר מקורה בנכות מן התאונה – מכוסה במסגרת קצבת הסיעוד ומצא לנכון כי יש לשפות את קרוביו של התובע רק על ההשלמה הנדרשת.