חישוב ימי חופשה ללא יום שישי

עיון בסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית מעלה כי יש לחשב למבקש את זכאותו לחופשה שנתית כך: (ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעסיק קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה – (1) לפחות 200 ימים – יהיו מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א); (2) פחות מ-200 ימים – יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במנין.

מעבר לעובדה שעניין מתן חופשות בימים אלו תועד בדוחות העבודה וגם לא הוצג חוזה עבודה שבו נקבע הסדר שכזה, הרי שכידוע, גם מעסיק שעובד מועסק אצלו במשך חמישה ימים בשבוע אינו יוצא חובת מתן חופשה בכך שהעובד שלו אינו מועסק בימי שישי ובודאי שאין לזקוף חופשה על ימים בהם העובד לא עובד במשמרות.

ומכאן ברור שאין מדובר בימי חופשה שניתנו למבקש במועדים שהיו נוחים גם לה, בתיאום עם המעסיק, כנדרש על פי דין; בנסיבות אלה, יישום ההלכה שלעיל על המקרה שלפנינו מוביל למסקנה לפיה קיימת אפשרות סבירה כי ייקבע בגדר תיק זה כי המבקש זכאי לפדיון חופשה מלא כטענתו ,בהתאם לחישוב המפורט בתגובתו.

...

נוכח האמור, אנו סבורים כי עילת תביעה זו אינה מקיימת את התנאי בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, דהיינו היות התובענה הייצוגית "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין", שכן לבירור עילת תביעה זו עשוי להצריך בירור עובדתי פרטני ביחס לשעות עבודתו של כל עובד מדי שבוע, ובחינת מהות התוספות בתלוש השכר כמו גם בחינת מתן אישור לעבודה נוספת.

סוף דבר לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאנו כי ביחס לעילות התביעה הנוגעות לתשלום תוספת הפרוצדורות ודמי החופשה, התובענה הייצוגית היא הכלי הנכון וההוגן לדיון ולהכרעה וזאת בשונה מרכיב השעות הנוספות שם שוכנענו כי אין התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת להכרעה.

סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת באופן חלקי, בהתייחס לעילות הבאות: תשלום הפרשי פנסיה ופיצויים בנוגע לתוספת פרוצדורות המופיעה בתלושי השכר.

פדיון חופשה חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – החוק) קובע את חיוב המעסיק לתת לעובדו חופשה שנתית (סעיף 2 ), וכן קבועות בו הוראות המסדירות, בין היתר, את אורך החופשה והאופן בו תנתן, דרך חישוב ימי החופשה וסכום דמי החופשה.

סעיף 13 לחוק שכותרתו "פדיון חופשה" קובע, כך: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". בסעיף 7 לחוק מצויות ההוראות בעיניין "צבירת חופשה" ונקבע בין היתר כך: (א) אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתנתן בשתי שנות העבודה הבאות.

לאור מסגרת השעות לה טען התובע בתביעה (9 שעות) ובהיתחשב בנכוי זמן הפסקה שאינו נחשב כ"שעות עבודה" יוצא כי התובע עבד בימי החול 40 שעות ועל כן 3 שעות עבודה נוספות בימי שישי אינן שעות נוספות שכן הן מהוות השלמה להקף משרה מלא, שעמד אותה עת על 43 שעות שבועיות.

...

עוד טענה הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי.

טענה זו דינה להידחות.

משכך, נדחית במלואה טענת הקיזוז.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהמועד שיומצא לה פסק דין זה ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ( 18.1.18) ועד לתשלום בפועל את הסכומים הבאים: דמי הבראה בסך 222 ₪ (בהתאם להודאה בכתב ההגנה).

פדיון חופשה שנתית התובעת עותרת לתשלום פדיונם של 17.52 ימי חופשה, תוך הפניה לתלוש השכר לחודש העבודה האחרון, פברואר 2019, בו צוין, כי יתרת ימי החופשה השנתית עומדת על 18.63 ימים ולאחר תשלום פדיון חופשה בחודש מרץ 2019 בגין 1.10 ימים בלבד, הרי שהתובעת זכאית לשיטתה לפדיונם של 17.52 ימי חופשה בסך 3,806.50 ₪, זאת לפי הקף משרתה ב- 12 חודשי עבודתה האחרונים – 93.21% (סעיף 3 לסיכומי התובעת).

מנגד, טענה הנתבעת כי בהתאם לחוק ולפסיקה יש לחשב את ימי החופשה המגיעים לתובעת בגין שלוש השנים האחרונות, בצרוף החודשים השוטפים של השנה האחרונה ולהשוות את הסכומים ששולמו לתובעת בתקופה זו כדמי חופשה, כאשר בעניינינו עולה, כי בתקופת הזכאות בה הועסקה התובעת חמישה ימים בשבוע, היא זכאית לתשלום עבור 69 ימי חופשה ובפועל שולם לה בגין 68.46 ימים ומשכך בתלוש השכר האחרון לחודש מרץ 2019 שולם לה בגין יום חופשה נוסף; בנסיבות אלה, הרי שלא נותרו לזכות התובעת ימי חופשה לפדיון.

אשר להכרעתי – בית הדין הארצי לעבודה נידרש לאחרונה לשאלה דומה לזו שהתעוררה לפני ופסק כדלקמן (ע"ע (ארצי) 11647-12-18 צומת מהנדסים-תיכנון, תיאום וקידום פרויקטים בע"מ – אופיר קאופמן, מיום 11.11.19): "8. עוד טוענת המערערת, ולמעשה זו טענתה המרכזית, כי מאחר ומיתרת ימי החופשה של המשיב לא נמחקו "יתרות ימי חופשה שלא נוצלו", כשהכוונה היא לימי החופשה מעבר לאמור בסעיף 7 בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן - החוק), אין לשעות ליתרה שצוינה בתלוש השכר.

דמי חגים התובעת עותרת לתשלום דמי חגים בגין 10 ימי חג עבורם לא זכתה לטענתה לתשלום, כמפורט בסעיף 5 לסיכומיה: שמחת תורה (יום שני) 8.10.12 ראש השנה ב' (יום שישי) 6.9.13 ראש השנה ב' (יום שישי) 26.9.14 שביעי של פסח (יום שישי) 29.4.16 סוכות (יום שני) 17.10.16 יום כיפור (יום רביעי) 12.10.16 ראש השנה ב' (יום שישי) 22.9.17 יום העצמאות (יום חמישי) 19.4.18 סוכות (יום שני) 24.9.18 יום כיפור (יום רביעי) 19.9.18 לטענת התובעת, היא זכאית לתשלום דמי חגים גם עבור ימי החג שחלו בימי הששי שכן בצוי ההרחבה בענף הניקיון קיימת הסתייגות רק ביחס לימי חג שחלו בשבת ולא בימי המנוחה השבועית; עוד נטען בהקשר זה, כי התובעת עבדה עד ליום 13.12.12, ששה ימים בשבוע, ולבקשת התובעת היא הפסיקה לעבוד בימי שישי, כמשתקף מפנייתה לנתבעת (נספח ג' לסיכומי התובעת).

...

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: פדיון חופשה שנתית בסך 2,958 ₪ דמי חגים בסך 703 ₪ הפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,539 ₪ הפרשות חסרות לפנסיה בסך 384 ₪ הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.19 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעות לתשלום דמי הבראה ושי לחג – נדחות.

כמו כן, בחישוב שכלל בתצהירו לערך יום חופשה, חישב התובע בהתאם ל-21.67 ימים בחודש, שהם ימי עבודה עבור עובד במשרה של חמישה ימי עבודה בשבוע.

כשנשאל לעניין זה בחקירתו ענה תשובה מבולבלת ולא אמינה: "ש. שאתה מחשב את עניין ימי חופשה אתה מחלק בעצם 33,000 חלקי 21.67 חמישה ימים בשובע (צ"ל "שבוע", מ.ק) ולא 6 ימים וזה מחזק את הטענה שלא עבדת בימי שישי? זה לא מחזק שום דבר.

כפועל יוצא, ומשלא הוצג בפנינו פנקס חופשה כמתחייב המוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה לאורך תקופת עבודתו (שאינם ימי ו') – יש לפסוק לתובע פדיון ימי חופשה בהתאם לזכאותו לפי צו ההרחבה בענף הבנייה.

...

עם זאת, מששוכנענו כי התובע אכן פנה לקבלת תלושי השכר לאורך תקופת עבודתו ולא נענה – ומשהנתבעים לא סתרו את גרסתו כי הפעם הראשונה בה אלו הועברו אליו הייתה רק ביום 24.1.18 – יש לפסוק לתובע פיצוי מכוח חוק הגנת השכר, אותו אנו מעמידים על 2,500 ₪.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית.

משתחשיב התובע לתשלום דמי הבראה מתייחס לכל התקופה שמחודש יולי 2015 ועד ליום 1.6.18 ומשהנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי מטעמה, אלא טענה בכלליות בסיכומיה כי בגין תקופת העבודה השנייה ממרץ 2016 ועד ליום 1.6.18 שולמו לתובע 2,645 ₪, מצאנו כי נכון יהיה לחשב את הזכאות לדמי הבראה לפי כל תקופת העבודה השנייה (25.5 חודשים).

בדומה, בחודש מרץ 2017, התובע קיבל שכר חודשי מלא, למרות שחזר לישראל רק ביום 6.3.17, כך שללא ימי שישי ושבת שחלו בימים 3-4.3.16, התובע קיבל כ- 4 ימי חופשה.

...

תביעות התובע לתשלום שכר עבודה, שעות נוספות, פדיון חופשה, פנסיה, החזר חוב דמי ביטוח לביטוח לאומי, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע- נדחות.

תביעות הנתבעת להשבת דמי חופשה ששולמו ביתר, לתשלום הודעה מוקדמת, להשבת הלוואות ולתשלום פיצוי בגין נזקים- נדחות.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובע בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.