פצויי הפיטורים חושבו על בסיס שכרו הממוצע של התובע בתקופה השנייה, שעל פי הנטען עמד על 9,000 ₪, במכפלת שנות העסקתו בשתי התקופות, והועמדו על סך של 49,500 ₪, בצרוף פצויי הלנת פצויי פיטורים.
נשאלת השאלה איזה לבוש יש לתת לאותם ימי העדרות רבים, האם של חופשה בתשלום, או שמא עסקינן בימים שלא היתה בהם עבודה ונאמר לתובע להשאר בביתו למרות שהיה מוכן ומזומן לעבוד (שאז ניתן להעלות את השאלה האם מדובר במתן חופשה אם לאו) או האם מדובר בהיעדרויות בלתי מוסכמות שהנתבעת בחרה שלא לתת להן ביטוי, או שמא מדובר בהיעדרויות שהיו כאלה שאינן נלקחות בחשבון בגדר ימי החופשה השנתית על פי החוק .
בהיבט המשפטי, נזכיר כי על המעסיק מוטלת חובה לנהל פנקס חופשה, ועל פי תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) תשי"ז 1957 יש לכלול בו פירוט בדבר המועדים המדוייקים בהם ניתנה חופשה לעובד (להבדיל מהיעדרות מסיבה אחרת).
...
אשר על כן – דין הטענה לפיה על התובע להשיב כספים ששולמו לכאורה ביתר – להידחות.
סיכומו של דבר –
קיבלנו מקצת טענותיו של התובע, ופסקנו כי הוא זכאי לסך כולל של מעט מעל 100,000 ₪, בעוד שתביעתו הועמדה על סך של מעל 500,000 ₪.
בנסיבות אלה, החלטנו שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות הצד השני או בשכר טרחת עורך דינו, וכל צד יישא בהוצאותיו.
