טענה לפיה לא היה מקום להציג לפני המומחה מסמכים שלא עמדו לפני ביהמ"ש בהליך העקרי חוטאת אם כן להסכמת הצדדים לעריכת חוות דעת חקירתית כאמור, ולא בכדי נקבע כבר בהחלטת המינוי כי המומחה ייעזר במסמכים שלא הובאו לפני ביהמ"ש כאן בהליך העקרי, כגון הסכמי היתקשרות עם חברות אחרות (****י בסביבה וגל מחזור), כרטסות עם הנתבעת ועם יתר החברות, מלוא הדיווחים למשרד להגנת הסביבה וכל מיסמך נוסף שיימצא המומחה לנכון לידרוש לשם השלמת התמונה.
לאחר שבחן המומחה את ההפרשים בין דיווחי הנתבעת למשרד להגנת הסביבה ביחס לכמות הפסולת הגושית בשנת 2018-2019 לבין ספריה החשבונאיים וחיוביה ביחס לפסולת הגזם המעורב ביחס לאותה תקופה ומצא פער בין השניים, מצא המומחה לערוך בירור מקיף בעיניין ואז התברר לו, לשיטתו, כי הנתבעת דיווחה למשרד להגנת הסביבה הן על פסולת גזם מעורב והן על פסולת טיאוט בדיווחיה לשנת 2018-2019, וכי לא עשתה כן ביחס לשנים שקדמו לכך (לשיטתו שיטת הדיווח בדווח המאוחר היא הראויה והנכונה יותר).
אני רואה לנכון לקחת בחשבון לצורך הכרעה בשלב זה של ההיתדיינות את העובדה שכל תחשיבי המומחה נערכו, כך נראה, בערכי קרן (ערכים נומינאליים), וכן את העובדה שעל אף הסכמות התובעת לעריכת חקירה בידי מומחה מוסכם בחרה בסיכומיה להיתעלם ממכלול חישובי המומחה, הערכותיו וקביעותיו, לחזור בה הלכה למעשה מהסכמותיה לעריכת "שורה תחתונה חשבונאית" על כל השלכותיה, ולהיצמד לחישובים שנערכו על ידה על בסיס מסמכים שנקבע באופן פוזיטיבי כי אינם ראויים לאמון.
מכל האמור אני מחייבת את התובעת להשיב לנתבעת (התובעת שכנגד) את הסכום שגבתה ביתר, בסך של 217,293 ₪ ומע"מ כדין בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה הנגדית, 22.5.28, ולהפיק לנתבעת חשבונית זכוי על הסכום האמור.
...
זאת היא טוענת, הגם שפסה"ד (שלטענתה אין חולק כי לא בוטל במסגרת הערעורים) קובע באופן מפורש כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, וכי דין תביעתה להידחות.
אוסיף ואדגיש – מומחה ביהמ"ש התייחס לטענות התובעת בנוגע לגידול נטען בכמויות הטיאוט המדווחות והעולות מתוך חשבוניות גל מחזור והבהיר כי מדובר בגידול ישר ועקבי לאורך כל השנים שבהשוואה, שאינו מעיד על סטייה בנתונים המלמדת על העדר סבירות או על חוסר התאמה, ואני מקבלת את הסבריו בעניין זה.
וזו לשון ההוראות החדשות שניתנו למומחה–
"אני מורה למומחה לערוך תחשיב נוסף כדלקמן:
בהתאם לתעריפים המוסכמים, לכרטסות הצדדים, לחיובים שהופקו על ידי התובעת ביחס לאותה תקופה ולתשלומים שבוצעו בפועל הגיע אם כן המומחה לכלל מסקנה כי הנתבעת שילמה לתובעת סך של 289,724 ₪ ביתר.
לאור קביעת ביהמ"ש כאן בנוגע לשיעור אשמה התורם של הנתבעת קבע המומחה כי זו זכאית להשבה בסך של 217,293 ₪, ולאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת חוות הדעת של המומחה אני רואה לנכון לאמץ את מסקנתו, המתיישבת עם מכלול הנתונים שהוצגו.
