חישוב בסיס שכר לצורך דמי פגיעה וקצבת נכות בתאונת עבודה

זוהי תביעה שהגישה התובעת בשם בעלה המנוח, מריו שקולניק ז"ל, כנגד החלטת פקיד תביעות בנוגע לחישוב בסיס השכר לצורך תשלום קצבת נכות למנוח.

למען שלמות התמונה ועל מנת להבהיר את הדרך בה חושבה קצבת המנוח, נוסיף כי בהחלטת פקידת תביעות מיום 15.2.16 נימסר מטעם הנתבע כך – "... במקרה שלפנינו לא שולמו דמי פגיעה מאחר ומדובר בתיק מחלת מיקצוע והתשלום לראשונה הוא בעצם מועד התחולה אשר נקבע על ידי הועדה הרפואית דהיינו 01/06/2014. חודשי רבע השנה הם: 3,4,5/2014 ובתאריך 16/08/2015 היתקבל מכתבך בדואר "רשום" בו ביקשת לחשב הבסיס לתשלום הגימלה לפי הנתונים הקיימים במערכת המל"ל. מבדיקה נמצא כי המבוטח אינו עובד מאז 1999 לפיכך אין שכר לחודשים הרלוואנטיים ובמקרה כגון אלה, נילקח שכרו ממקום העבודה האחרון בו עבד הנפגע שנה ברצף.

לבקשה שהגישה התובעת לאחר הגשת הסיכומים, צורפו שני מסמכים של אגף ביטוח נפגעי עבודה אצל הנתבע: האחד - מיום 3.7.03 שכותרתו – "תקופת "רבע שנה" – בקביעת הבסיס לחישוב גמלת נכות מעבודה, בגין מחלת מיקצוע במקרים מיוחדים" (להלן – נוהל 2003).

הראציונאל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המיקצוע לא תפחת מהכנסתו לפניה.

...

בהעדר התייחסות בעובדות המוסמכות לשנת 1997, ובשים לב לטענת הנתבע כי על מנת להטיב עם המנוח בסיס השכר חושב על פי ההכנסות בשנת 1998 הואיל ובשנת 1999 המנוח לא עבד באופן מלא, אנו דוחים את הטענה.

כן נדחית טענת התובעת לפיה הנתבע פועל בשרירותיות ובאופן שונה כלפי כל מבוטח.

נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

המומחה מטעם התובע בתחום האורתופדי, קבע כי לתובע נותרה דרגת נכות צמיתה בעמוד שדרה מותני בשיעור של 20% לפי סעיף 37 (7) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 ונכות בשיעור 10% בגין צלקות בגוף.

לביהמ"ש לא הובאו נתונים באשר לאופן חישוב בסיס השכר הרבע שנתי ע"י המוסד לביטוח לאומי ולפערים בין הבסיסים שנקבעו, לצורך חישוב דמי פגיעה וחישוב גמלת נכות, אם כי נראה כי הבסיס לצורך תשלום הגימלה חושב לפי השכר היומי הממוצע של התובע בשלושת החודשים לפני התאונה (345 ₪) ועל בסיס ההנחה כי בחודש ממוצע ישנם 26 ימי עבודה (26 * 345 שכר יומי).

...

עם זאת, טענות התובע ועדיו בהקשר זה נטענו על דרך ההגזמה ואיני מקבלת את היקף העזרה שנטען כי נזקק לה התובע עקב התאונה.

סוף דבר לאור האמור, אני מורה על קבלת התביעה ועל חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 316,587 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסכום של 12,000 ₪ (אגרת ההליך ועלות חוות דעת מטעם התובע וחלקו בשכ"ט המומחים שמונו ע"י ביהמ"ש) ושכ"ט עו"ד בסכום של 74,000 ₪.

כיצד יחושב בסיס השכר לצורך תשלום הגימלאות במקרה בו לא הוגשה תביעה לדמי פגיעה? האם על פי השכר במועד בו בוצעו הפעולות המהוות את התשתית העובדתית הרלבנטית למקרוטראומה או למחלת המיקצוע (הגם שהנכות נוצרה במועד מאוחר יותר) או על פי שכר המבוטח במועד תחילת הנכות שאז הופסקה העבודה עקב תאונת העבודה? כאמור, שאלה זו בעלת חשיבות מעשית מיוחדת עת מדובר בפגיעות שהוכרו מכוח עילת המיקרטרומה או שמקורן במחלות להן תקופת חביון ממושכת או התפתחות לאורך זמן, וכאשר במהלך תקופה זו, חל שינוי בשכרו של המבוטח.

בפסק הדין בעירעור נאמר, בין היתר, בקשר להבחנה הקיימת בין מקרוטראומה לבין ארוע תאונתי בכל הנוגע לדרך קביעת בסיס השכר, היא כך (ההדגשה שלנו): "הוראת סעיף 98(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995, מכוונת לכך שבסיס השכר הוא זה שהיה ערב התאונה ועליו עשויים היו להגיע למבוטח דמי פגיעה. המבחן אינו בתשלום בפועל של דמי פגיעה או גמלת נכות מעבודה. כבר נפסק כי "אין שוני לצורך העניין בין נפגע שנקבעו לו בתחילה 0% נכות בגין הפגיעה בעבודה לבין נפגע שנקבעו לו בתחילה אחוזי נכות גבוהים יותר ולאחר מכן התקבלה תביעתו להחמרת מצב. גם אם נקבעת נכות בשיעור של 0% זוהי נכות לצורך החוק ולצורך הזכאות העקרונית למענק או קצבה" (עבל 8305-07-10 המוסד לביטוח לאומי – שרונה כהן (26.9.11)).

...

טענה זו אין בידינו לקבל.

סוף דבר – דין הערעורים להידחות בכפוף להערה בסעיף 62 לעיל.

בנסיבות הענין, ומשהערעורים העלו שאלה הראויה לדיון – לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

המוסד טען כי לעולם יהא גובה קצבת הנכות והמענק עקב הפגיעה בעבודה קשור קשר הדוק בממוצע השכר של המבוטח עת נקבעה לראשונה הנכות, וכי המבחן אינו קשור לתשלום בפועל של דמי פגיעה או גמלת נכות.

אשר למועד האחיד, הגענו למסקנה כי: "48. הינה כי כן, כאשר הפגיעה בעבודה נוצרת בדרך של מקרוטראומה או מחלת מיקצוע אזי תחשיב בסיס השכר ייעשה, ככלל, בשים לב לשכר במועד תחילת הנכות. זאת, כיוון שבמועד זה התגבשה לראשונה עילת התביעה מכוח עילת המקרוטראומה או מחלת המיקצוע, ולכן רעיונית רק אז "מגיעים לראשונה דמי פגיעה", כלשון סעיף 98(א) לחוק.

מועד זה הוא המועד המשמש כתאריך שממנו ימנו אחורנית את רבע השנה שעל פיה יחושב השכר הרגיל לצורך קביעת דמי הפגיעה או קצבת הנכות או המענק (סעיף 98 לחוק).

 הראציונאל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המיקצוע לא  תפחת מהכנסתו לפניה.

...

בחוזר המוסד משנת 2016 עוגנו עקרונות לתחשיב שכר הבסיס תוך שנשלל הסדר הבחירה ותחת זאת נקבע כי התחשיב יהא "לפי שלושה החודשים שקדמו למועד בו מגיעה לראשונה דרגת נכות". בעניין שקולניק קבענו כי: "59. ... לצורך הדיון נניח כי חוזר 2016 בא בעקבות האמור בפסק הדין בענין זרה (אשר הוא אף נזכר בו), וכי הוא נועד לשקף את הדברים שנאמרו בפסק הדין האמור. בכך לא מצאנו טעם לפגם בהתנהלות המוסד. נהפוך הוא, טוב עשה שהתאים את המדיניות בחוזרים היוצאים תחת ידו להלכה הפסוקה בענין. משכך, לטעמנו, המיקוד הראוי אינו בחוזרים אלא בדרך פרשנות סעיף 98(א) לחוק, כשמלאכת פרשנות הדין ממילא נתונה לבית הדין (השוו בהיקש: דנא 4960/18 ש‏ולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.18))". לאור האמור לעיל, יש להגדיר את המועד הקובע, אשר בזיקה לו יחושב בסיס השכר, כמועד תחילת הנכות, ולא המועד בו נרכשה הנכות, ולכן דין טענה זו בשני הערעורים להידחות.

סוף דבר – דין הערעורים להידחות.

בנסיבות הענין, ומשהערעורים העלו שאלה הראויה לדיון – לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

לאחר עיון בבקשה לדחייה על הסף והתגובה לה להלן החלטתנו: רקע כללי: התביעה דנן עניינה מחלוקת באשר לגובה השכר הרבע שנתי לתשלום דמי פגיעה וקיצבת נכות בגין תאונת עבודה שארעה לתובע באתר חפירה בו עבד כעובד ביניין, ביום 30.5.2016 - תאונה שהוכרה על ידי בית הדין הארצי בפסק הדין בתיק עב"ל 27148-07-20 (להלן: "פסק הדין של בית הדין הארצי").

כאמור בפסיקה, על החלטה של פקיד התביעות בנוגע להכנסה שתשמש בסיס לחישוב דמי הפגיעה חלה תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן: "תקנות המועדים") (כאמור בעב"ל (ארצי) 28811-03-19 שלום נטף - המוסד לביטוח לאומי (19.11.2020), סעיף 38 לפסק הדין של כב' סגן הנשיאה השופט אילן איטח - שם נידון העניין בהקשר של החמרת מצב ושינוי בסיס השכר של עצמאי ודברים אלו יפים גם לענייננו כאן לצורך חישוב השכר הרגיל לעניין תשלום דמי פגיעה וקיצבת נכות מעבודה למי שנחשב לעובד).

...

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות מאחר שמכתב הנתבע נשלח ביום 27.10.2022 ואילו התביעה הוגשה רק ביום 1.2.2024, בחלוף למעלה משנה וחצי.

דיון והכרעה: לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות – להתקבל, וננמק.

על כן, דין התביעה להידחות מחמת האיחור בהגשתה.

סוף דבר – התביעה נדחית על הסף מחמת איחור בהגשת התביעה.