חיפוש בלתי חוקי ללא חשד סביר: פסילת ראיות וסילוק אישום

במסגרת הדיון בקבילות מיסמכי הנהלת החשבונות, קבעתי, כי להבדיל מכלל חומרי הנהלת החשבונות של גן-רווה שאינם קבילים כראיה להוכחת אמתות תוכנם, כרטסת החו"ז של פינס כן קבילה להוכחת אמתות תוכנה, בסייגים שנקבעו שם. פינס אישר כי קיבל את הסכומים הנקובים בכרטסת בשיקים מגן-רווה, פרט אותם למזומן והעבירו, כימעט במלואו (פחות הסך של 235,000 ₪), לאברג'יל, למימון עורכי דינו, "קנטינות" ועוד (פירוט חלקי של ההוצאות שהוציא פינס עבור אברג'יל מופיע בת/1333 שהוא מיסמך שהכין פינס ונתפס בחיפוש בביתו).

ראו גם עדותה של עת/57 הגב' בלה אבגובסטובסקי סמנכ"לית הכספים של ב. יאיר, שאישרה כי עדיף לא לסלק קבלן משנה, אלא לשלם לו יותר.

"יש לזכור כי אין שום אפשרות מעשית לנהל חקירה בכל מקרה של חשד לביצועה של עבירה פלילית ואין לצפות שבכל מקרה בו נמצא כי קיים סיכוי סביר להרשעה אומנם יוגש כתב אישום...הטעם המרכזי לכך ששום מערכת של אכיפת חוק אינה אוכפת כל חוק ובכל עת נובע בעיקר מכך שהמשאבים שבידי רשויות החקירה והתביעה הם מוגבלים. מכך מתחייב שהרשויות המינהליות האמורות יפעלו על פי סדרי עדיפויות." (ע"פ 6328/12 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינו של כבוד הש' גרוניס).

החוזר קובע את אמות המידה לגבי נישום "שספריו נפסלו ושנקבע לגביו כי ניכה מס תשומות כנגד חשבוניות פיקטיביות. אמות מידה אלו, יסתמכו על האסמכתאות והראיות אותן ימציא הנישום לפקיד השומה ועליהן תיתבסס השומה" (סעיף 3.1 לחוזר).

...

איני מקבלת טענה זו. המחדל להימנע מלחקור את הו הסיני, חיזק טענות מסוימות של ההגנה, כפי שפירטתי לעיל.

אשר על כן, אני מרשיעה את נאשמים 1 ו-4, ניסים פינס וגן-רווה בע"מ, בעבירות לפי סעיף 220(4) ו-(5) לפקודת מס הכנסה, בכך שהרשו לנפתלי פרץ להוציא את חשבוניות העסקת הסינים, בכוונה לאפשר לגן-רווה להתחמק ממס.

הנאשם הודה בביצוע עבירה זו. על כן אני מרשיעה את נאשם 2, שמעון בלולו, בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים.

בהליך דנן מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בהיותו בעל הנכס ואחראי לבצוע עבודות בנכס בהסתמך על אמרת חוץ בלבד, אשר משקלה מופחת ביותר ולעומת זאת, בהליכים מנהליים אותם מנהלת המאשימה, מוגשות באופן תמידי בקשות לסילוק על הסף של היתנגדות מן הטעם שלא הוכחה זיקה לנכס באמצעות ראיות חפציות.

דיון והכרעה משימת ההוכחה של המאשימה בהגשת כתב האישום דנן, כפי נוסחו, טענה המאשימה למעשה כי בידיה ראיות לשם הוכחה מעבר לספק סביר כי בתאריכים 1.6.2016-5.1.2017 הנאשם בנה בינוי חד קומתי בשטח 215 מ"ר. העבירה עצמה היא פעולת הבניה, אולם בהיעדר ראיות לעצם ביצועה, הוכחתה תלויה בראיות מוצקות לגבי זיקתו של הנאשם לבינוי, לכל הפחות.

משנשאל העד על ידי הסנגור מה הסיבה ליציאה לחופשה, השיב "משהו שלי אישי. לא מחוייב לענות לך" (עמ' 9, שור' 27), "הייתי בתאונת עבודה שנתיים ושמונה חודשים. עברתי 3 ניתוחים. כרגע מחפשים לי תפקיד בעירית ירושלים, שיתאים למוגבלות שיש לי ביד." (עמ' 9, שור' 30-29).

אכן, אין רלבאנטיות לעצם ההליכים המתנהלים נגד העד (ככל שהם מתנהלים) ובודאי שאין בהם כדי לפסול (במשמעות העידר קבילות) את עדותו (ע"פ 566/86 ג'מאל איבראהים חוסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 777, 787 (1988)).

קובע סעיף 8 לחוק חקירת חשודים: לענין שפת התעוד של חקירת חשוד בתחנה יחולו הוראות אלה: (1) תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התעוד בשפה שבה היתנהלה החקירה; (2) לא ניתן לתעד בכתב חקירתו של חשוד בשפה שבה היא מיתנהלת, תתועד החקירה בתעוד חזותי או בתעוד קולי; ואולם אם היתנהלה החקירה בשפת סימנים, תתועד בתעוד חזותי בלבד; (3) היה לשוטר יסוד להניח שהחשוד אינו יודע קרוא וכתוב או שהוא אדם עם מוגבלות, המקשה עליו לאשר את נכונות תעוד החקירה בכתב, תתועד החקירה בתעוד חזותי או בתעוד קולי; אין מחלוקת כי שפתו של הנאשם היא ערבית.

...

בהתאם להוראת סעיף 182 סיפה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ראשית דבר אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהאישום המיוחס לו. כתב האישום נגד הנאשם הוגש כתב אישום ביום 18.5.2017.

לאור כל האמור, משקלו הראייתי של מוצג ת/2 הוא נמוך מאוד.

משקבע בית המשפט כי משקלה של הראיה המוצגת ב-ת/2 נמוך מאוד, לא ניתן להסתמך על האמור בה כדי להוכיח מעבר לספק סביר את בעלותו של הנאשם בקרקע או את אחריותו לביצוע הבניה בה. סוף דבר ההליך מתבסס על ראיה יחידה - פרוטוקול חקירה של הנאשם במשרדי מחלקת הפיקוח על הבניה של עיריית ירושלים (מוצג ת/2).

המסמך נעשה על ידי עד תביעה אשר בית המשפט מצא שגם מהימנות עדותו - נמוכה.

לא הוגש נגדו כתב אישום.

מתוה ההיתדיינות הנתבעים 2-1, המיוצגים בידי מתמחה מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), הגישו בקשה לסילוק התביעה נגד השופטת ומשרד המשפטים על הסף בין היתר מהטעם שחלה על השופטת חסינות מהותית כלפי תביעה בנזיקין בגין פעולה שבוצעה במסגרת מילוי תפקידה, ושאי-אפשר לעקוף חסינות זאת באמצעות הגשת תביעה נגד הנהלת בתי המשפט (הגם שהתובע תבע את משרד המשפטים, שאין לו קשר או מעורבות בעיניין) באחריות שילוחית.

בנסיבות אלו סך של 4,000 ש"ח נראה סכום סביר (ראו והשוו לת״ק (תביעות קטנות ת״א) 48676-07-19 קדיס נ' מחלקה לחקירות שוטרים, פסקאות 41-40 (23.1.2020) (נפסק 6,000 ש"ח בגין חפוש מלא בדירה שבוצע ללא עדים); ת"א (שלום י-ם) 3750/06 ארנסטוף נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10, 17, 44 (1.1.2012) (נפסק לכל תובע 3,500 ש"ח בגין חפוש לא חוקי בלא צו, אך נפסק שאם היה מבוקש צו היה ניתן).

(ב) הוראות סעיף קטן (א), למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר ולמסור לו עותק מהצו, לא יחולו – (1) אם ברור בנסיבות הענין, כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועים לעצור; (2) אם מילוין עלול לסכל את ביצוע המעצר; (3) אם מילוין עלול לגרום לפגיעה בביטחון מבצע המעצר בשעת ביצוע המעצר או להעלמת ראיה; חלפו הנסיבות שמנעו מילוי הוראות סעיף קטן (א), יקיים מבצע המעצר את ההוראות האמורות מוקדם ככל האפשר.

נכון שהמשטרה נהגה בתובע שלא כדין בעיניין החיפוש והמעצר והוא זכאי לפצוי על כך, שכן אין לקשור בין היתנהגותו הפסולה של התובע לבין חובתה של המישטרה לקיים את הוראות הדין ולהקפיד היטב בזכויות חשודים.

...

לסיכום חלק זה: התובע זכאי לסך של 4,000 ש"ח בגין החיפוש בלתי חוקי שבוצע בדירתו.

עם כל ההבנה, אילוצים מעין אלה אינם מגבשים הצדקה מספקת לנעול את הדלת מקום שהדין אינו מתיר לעשות כן. אכן, "עם כל ההבנה שיש לבתי-המשפט לקשיים בהם נתקלים אנשי המשטרה במילוי תפקידם הקשה, הרי כשמדובר בזכות יסוד זו של שמירת חופש הפרט, אין מנוס מן הדרישה כי יקפידו על כל תג ותג מדרישות החוק גם בנסיבות הקשות בהן הם נתקלים" (השופט עציוני בעניין שמשי, עמ' 661).

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה.

בהקשר זה אפנה לפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד (ניתן ביום 3.7.2002) נקבע לעניין זה כך: "במקרה של חפץ נייח ניתן לומר בודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על המצאותו של הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא בארוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהיא למקום שבו הוא נמצא...". עם התפתחות ההלכה הפסוקה בעקבות ענין בן חיים מצא בית המשפט העליון להורות על פסילת ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, גם במקרים בהם דובר בראיות חפציות.

"פסילה כזו של הראיות נידרשת באותם מקרים חריגים בכל מדינה המחויבת לערכים דמוקרטיים ולהגנה על זכויות אדם הנשמרת לבל תוקרב זכותו של חשוד או נאשם להליך פלילי הוגן על מזבח הצורך להילחם מילחמה בלתי מיתפשרת בפשיעה. במילים אחרות, מילחמה נחושה בפשיעה – כן, מילחמה בכל מחיר תוך הקרבת ערכי יסוד דמוקרטיים –לא ולא" ע"פ 1301/06 עיזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, סג(2) 177, בעמ' 218 (פסקה 2 בחוות דעתה של הנשיאה חיות שהיתה דעת רוב בתיק).

הסנגוריות הפנו כמובן לענין מצגורה (ע"פ 1620/10) אולם כבר בענין מצגורה עצמו בדנ"פ 8512/13 מדינת ישראל נ' מצגורה (5.6.14) קבעה כב' הנשיאה נאור ז"ל כי "אין ללמוד מפסק הדין בעיניין מצגורה כי הוא מבקש לקבוע עמדה מחייבת לגבי מקרים אחרים" ואף הוסיפה "[...] שאין מקום לפסול באופן גורף את הראיה של טביעות נעל (ראו פיסקה 22 לפסק הדין וחזרה על אותם דברים גם בדנ"פ 1329/16 זדורוב נ' מדינת ישראל (5.7.16)". בעיניין זדורוב היתייחס כב' השופט דנציגר לטביעות נעל וקבע כי: "משמעות הדבר היא כי ראיה הנוגעת לטביעות נעל לא תקבל משקל אפסי באופן אפריורי, אלא שמשקלה ייקבע בהתאם לבחינת תחולתם של הקשיים על המקרה הפרטני המונח לפתחו של בית המשפט". כן ראו לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית באותו מקרה: "לטעמי, יהא זה מרחיק לכת לסלק מפתחו של בית המשפט את התחום של השוואת נעליים, תחום שמקובל מזה שנים בארצות בעלות שיטות משפט מפותחות כמו ארצות הברית, קנדה ואנגליה. המדובר בתחום "חי ובועט", המקובל עדיין בקהילת המומחים, וכפי שציין בית משפט קמא בהתייחסו למומחה שור, קיימת קבוצת עבודה לבדיקת סימני ועקבות נעליים של ארגון המז"פים באירופה, ומתפרסמים בנושא מאמרים מקצועיים רבים (המומחה שור עצמו פירסם עשרות מאמרים בתחום)".

משנפסלו האזמלים כראיה נוכח אי החוקיות שהיתה כרוכה בתפיסתם – אני מורה על זכוי הנאשם גם מאישום זה בעבירה של החזקת כלי פריצה לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

...

בסופו של דבר הוגש כתב האישום שלפני המייחס אחת מן ההתפרצויות לנאשם.

בית המשפט קבע כי "ככל שמדובר במומחיות הכרוכה בהשוואת נתונים, שוכנעתי מעדותו של המומחה שור כי יש לתת משקל משמעותי לנתוני ההשוואה שערך המומחה, מבלי שחוות דעתו נסתרה בחוות דעת אחרת [...] וגם לא בחקירתו הנגדית בפנינו [...] ואזכיר כי מדובר בראיה נסיבתית, אם בסופו של יום תהיה זו הראיה היחידה, לא ניתן יהיה לבסס עליה הרשעה, אך אין מניעה לשקללה עם יתר הראיות הנסיבתיות. ערעור על פסק הדין נדחה לרבות בסוגיית טביעות הנעל.

משנפסלו האזמלים כראיה נוכח אי החוקיות שהיתה כרוכה בתפיסתם – אני מורה על זיכוי הנאשם גם מאישום זה בעבירה של החזקת כלי פריצה לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

סוף דבר יש מידה של קושי ציבורי בזיכוי אדם אשר קיימות נגדו ראיות כי ביצע את מעשה העבירה המיוחס לו. יש להניח שאיש המודיעין שהגה תכנית כיצד לאתר את הנאשם ולבסוף איתר אותו ואת חפציו ירגיש תסכול בשל כך שמאמציו, שנשאו פרי, לא הובילו לסיום ההליך בענישה.

בהתייחסו לתגובת המאשמה העלה ב"כ הנאשם ביום 12.11.23 מספר טענות: תגובת המאשימה הוגשה באיחור ובנגוד להחלטת בית המשפט בפרוטוקול הדיון מיום 14.9.2023; התגובה הוגשה על ידי הועדה המקומית לתיכנון ובנייה קצרין שאינה צד להליך; כי הגשת כתב אישום בגין אי סילוק פסולת מתוך ביתו הפרטי של הנאשם, הרחק מעינו של הציבור או כל אדם אחר הנה חריג שבחריגים והבקשה לקבלת נתונים מ-10 השנים האחרונות הוגשה מאחר ולטענתו המאשימה לא אכפה בשנים האחרונות כנגד אדם כלשהוא פינוי פסולת מביתו הפרטי, לתמיכה בכך הוסיף עו"ד ברק כי חפוש במאגרים המשפטיים העלה חרס בכל הנוגע לאכיפה של אי פינוי פסולת מביתו הפרטי של אדם וכי ספק אם הדבר הגיע אי פעם לפתחו של בית המשפט.

במילים אחרות "על הנאשם להראות כי ההבחנה שערכה התביעה בינו לבין נאשמים או חשודים אחרים הנמנים עם אותה קבוצת השויון הנה שרירותית, מפלה או שביסודה שיקולים זרים" (בש"פ 7148/12 עז אלאדין כנאנה נגד מדינת ישראל (14.10.2012)).

ביהמ"ש העליון נידרש לסוגיה גם בבש"פ פלוני, שם נקבע מפי כבוד השופט מלצר: "הכללים בנושא זה גובשו לאחרונה ב- עע"מ 2668/15 ‏מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' פרופ' הלל וייס [פורסם בנבו] (‏18.11.2015) (להלן: עניין וייס)). במסגרת זו נפסק כי נאשם הטוען להגנה מן הצדק (לרבות טענה בדבר אכיפה בררנית), רשאי לבקש מסמכים שהוא סבור שיבססו את טענתו הנ"ל, ועל בית המשפט להכריע בשאלת הגילוי בגדרי ההליך הפלילי בלבד, ולא בגדר בקשה המוגשת במסלול מכוחו של חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. בעיניין וייס צוין עוד כי דומה שבגדר ההליך הפלילי עצמו – הדרך הטבעית לבקש מסירה חומר כזה (המחייב, לעתים, שעות עבודה רבות של הכנה וליקוט) נטועה בסעיף 149(10) לחסד"פ, יחד עם סעיף 108 לחסד"פ, שעניינו המצאת מסמכים ומוצגים (ראו: עניין וייס, בפיסקאות ד' ו-ח')". בהקשר זה מצאתי להפנות גם לקביעות ביהמ"ש בעיניין מטר לעיל: "אכן, קיים קושי ראייתי בהוכחת טענת האפליה. לעתים, גם שעה שיצביע נאשם על אחרים שביצעו את אותה עבירה ולא הועמדו לדין, אפשר שבכך לא סגי להוכחתה כדבעי. בקשר לטענת האפליה נדמה, כי מן הראוי ליתן לנאשם גישה למאגר נתונים סטטיסטיים של הרשות אודות מספר החקירות שהיא מנהלת בפרק זמן נתון ביחס לעבירות מן הסוג המיוחס לו ומספר כתבי האישום המוגשים בעקבות חקירות אלו. לא-זו-אף-זו, לו תונח בפני בית המשפט תשתית ראייתית ראשונית לאפליית הנאשם, יהא הדבר ראוי לחייב הרשות, אשר לה, להבדיל ממנו, נגישות לעובדות שבכוחן לבסס טענתו, להביא חומר רלבאנטי נוסף. עוד יצוין, כי אין להתנות פסלות האפליה אך ורק בהוכחת היותה מכוונת וזדונית, שכן אז יידרש מהנאשם לעמוד בנטל ראייתי מוגבר שקשה עד מאוד להשגה, מה גם שיתכן שפעולת הרשות – בתום לב יסודה". בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי מצד אחד את זכות הנאשם לקבל את הכלים שבכוחם לאפשר לו לבסס תשתית ראייתית להוכחת טענתו בדבר אכיפה בררנית, ואת הנטל המוטל על המאשימה בהמצאת הנתונים האמורים, והאם הדבר יוצר הכבדה ממשית במילוי המשימה, מצאתי כי הכף נוטה לעבר קבלת הבקשה, אם כי לא במתכונתה הנוכחית.

לטענת הסניגור, התופעה של סילוק פסולת הנמצאים במקרקעין ובתים פרטיים של אנשים, אינה נאכפת כלל, והמאשימה נקטה בהליך של הגשת כתב אישום אך ורק נגד הנאשם, ומשכך מצאתי לאפשר לו לקבל לידיו נתונים אודות כתבי אישום שהוגשו בגין עבירה של אי קיום חובות בעל נכס, בקצרין, העיר בה בוצעה לכאורה העבירה של אי קיום חובות בעל נכס, זאת על אף שהנאשם לא הניח תשתית ראייתית לכאורית בלבד, שכן לטענתו תשתית כזו אינה קיימת בשל העדר אכיפה.

אני ערה לעובדה שמתן צו כמבוקש יטיל על התביעה משימה הדורשת זמן עבודה לצורך הפקת נתונים מתוך תיקי החקירה, יחד עם זאת, היה בידי המאשימה לחסוך את הצורך בקבלת החומר הנידרש אילו הציגה מידגם סביר של מקרים דומים בהם הגישה כתבי אישום בעבירה של אי קיום חובות בעל נכס.

...

אשר על כן, ובהתאם לסמכותי מכוח סעיף 108 לחסד"פ אני מורה למאשימה להמציא את מספר כתבי האישום אשר הוגשו במהלך 3 השנים שקדמו למועד הגשת כתב האישום, בגין עבירה של אי קיום חובות בעל נכס המתייחסים לשמירה על הניקיון בנכס וסביבתו, לנקות, לסלק ולהעביר למזבלה כל זוהמה, פסולת זבל, דומן או אשפה אחרת שהצטברה במקרקעין של אנשים פרטיים בישוב קצרין.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים.