חיסיון עורך דין לקוח במקרה של ייצוג כפול

התובע הבהיר, כי עו"ד קידר לא ייצג אותו במסגרת המשא ומתן שהתנהל בינו לבין הנתבעת אלא שהיה עורך הדין היחיד שהיה בתמונה (ר' פרוטוקול עמ' 4 שורות 31-28) ומשזה היה המצב, לא חלים חסיון וסודיות.

ואולם, חלק מן הטענות שהועלו על ידו בכתב התשובה אף בענין זה אינן מענה לטענה המפתיעה אלא עובדות שהיו בידיעתו בעת עריכת כתב התביעה ואשר היה מקום כי יתייחס אליהם כחלק מן הרקע שעמד, לטענתו, בבסיס חתימת ההסכמים עימו ומתן הזכות לכפל פיצויים.

סעיף 90 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – "החוק") קובע: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". חסיון עו"ד-לקוח מכח סעיף 90 לחוק הוא חסיון סטוטורי מוחלט.

במקרה של חיסיון מוחלט, תם המסע".

...

החלטתי בשאלת ההוצאות תנתן לאחר הגשת כתב ההגנה המתוקן.

לאור כל האמור לעיל אני מורה על הוצאתן של חוות הדעת שניתנו לתובע על ידי עו"ד קידר (נספחים "ב" ו-"ג" לכתב התשובה) מתיק בית הדין.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, כתב התשובה יהפוך לחלק בלתי נפרד מכתב ההגנה.

אשר לטענות לדחיית הבקשה לאישור על הסף או טענות נגד התאמת התובענה להתברר כייצוגית, נטען כדלהלן: המשיבים טוענים לחוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד המבקשת, שכן לא גילתה לבית המשפט פרטים עובדתיים ולא פירטה את תמונת הדברים המלאה; הגישה היתנגדות דומה לבית הדין האיזורי כך שנוצרה כפילות הליכים, וכל זאת רק לצורך איתור מותב "אוהד"; העדיפה לא להסתפק בהתנגדות בבית הדין האיזורי, שכן שם לא הייתה זוכה בגמול ושכר טירחה, להבדיל מהגשת תובענה ייצוגית.

כך למשל, ומבלי לקבוע מסמרות, לא הייתה מניעה, כי המשיבים היו נעתרים לבקשת המבקשת ומגישים, אם לעיני בית המשפט בלבד ואם לאו, דוגמאות לכתבי התחייבות של לקוחות אחרים מחברי הקבוצה, תוך השחרת שמותיהם באופן אשר אינו פוגם בחיסיון עורך-דין - לקוח, אולם, המשיבים לא פעלו כן. ניתן גם לפנות לכל אחד מחברי הקבוצה כדי לבקש את אישורו להסיר את החיסיון האמור, אולם המשיבים לא הציעו לעשות כן; בדומה, המשיבים טוענים, כי הם מוגבלים ביכולתם לפנות לחברי הקבוצה, בהשוואה לעוסק שאינו עורך דין, שכן אלו מיוצגים על ידי ב"כ התובע הייצוגי (סעיף 25(א) לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986), ובכך זכויותיהם נפגעות.

בנוסף, המשיבים עצמם טענו בפני בית הדין לעבודה (סעיף 36 לנספח 12 לסיכומים מטעם המבקשת) כי חברי הקבוצה מצויים במצוקות ובקשיים ממשיים, כלכליים, שפתיים ואחרים, ובלשונם: "יעילותה של התובענה הייצוגית במקרה זה והגינותה נובעת, בין השאר, ממאפייני האוכלוסיה של עובדים נשוא בקשה זאת. התופעה של הפרת זכויות עובדי קבלן ובתוכם עובדי ניקיון ושמירה, היא תופעה נרחבת ולמרות זאת שיעור קטן מאוד מעובדי הקבלן מתלונן על הפרות אלו. שיעור מיזערי של עובדי קבלן מגיע לשלב בו הוא תובע את זכויותיו. העובדה שעובדי הקבלן אינם תובעים בסופו של דבר לא נובעת מפתרון בעייתם או מוויתור כלשהוא על זכויותיהם (גם אילמלא מדובר היה בזכויות קוגנטיות), אלא מחששם לפרנסתם ובהיותם עסוקים במלחמת הקיום ולא במאבקם משפטיים. גם כאשר מגיש תובע בודד את תביעתו יש לו קושי עצום לעמוד, בודד ומוחלש, אשר לעתים קרובות ניתקל בקשיי פרנסה, היסתגלות, שפה ותרבות, בפני מעביד רב עוצמה המפעיל עורכי דין מנוסים המקבלים שכר רב על עמלם...". [הדגשות הוספו].

דרישה זו נועדה לפטור את העוסק מאחריות במקרים של זוטי דברים (ע"א 4333/11 סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ, מיום 12.03.2014).

...

כן סבורני, כי הראיות שהגישה המבקשת, כאשר ראיות ועדויות קריטיות מטעם המשיבים, המצויות ברשותם או בהישג ידם, לא הוגשו באופן אשר בא בעוכרם (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, מיום 25.8.1996, עמוד 509), מבססות אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה.

סוף דבר מהטעמים האמורים עד כאן, בקשת האישור מתקבלת, בהתאם למפורט להלן: עילות התובענה בגינן מאושרת הגשת תובענה ייצוגית: הטעיה (סעיף 15), עושק (סעיף 18), חוסר תום לב (סעיפים 12 ו-39) וכי החוזה פסול (סעיף 30) לפי חוק החוזים; סעיפים 2 ו-3 לחוק הגנת הצרכן; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין של הוראות סעיף 43 לחוק לשכת עורכי הדין וסעיף 14 לכללי האתיקה; ועשיית עושר שלא במשפט.

המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות בסך 10,000 ₪, בין היתר בגין הכנת המכתבים ומשלוחם, ולב"כ המבקשת שכר טרחה בגין טיפולם בתובענה עד לשלב זה, בסך של 46,800 ₪, תוך 30 ימים מהיום.

על כן, זכות החיסיון שלה כפולה, הן בשם המנוח והן בשמה.

אמנם עת עורך הדין מייצג במשותף שני לקוחות, אזי ההיתקשרות עם כל אחד מהלקוחות באותו ענין אינה חסויה כלפי הלקוח השני (ר': ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי פ"ד ל"ו(1)221), אך, כאמור, במקרה דנן, שני הלקוחות מתמזגים.

...

החלטתי זו עניינה תחולתו של חיסיון עורך דין- לקוח עת המדובר בצוואה הדדית.

בצוואה הורה המנוח, בסעיף 4, כי: "הנני מורה כי ביום פטירתי יועברו מלוא זכויותיי ברכושי ללא יוצא מן הכלל וכן כל רכוש נוסף שיש לי ושיהיה לי ביום פטירתי בכל מקום שהוא ללא יוצא מן הכלל לבעלותה המליאה והיחידה של אשתי הטובה והנאמנהXXX ת.ז. _________המתגוררת עימי". בסעיף 6 לצוואה הורה המנוח כי: "במידה וחו"ח אשתי XXX לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי וינוהל כדלקמן...." במסגרת התובענה שבתיק זה עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי, ובו יוצהר כי צוואת המנוח כוללת הוראת "יורש אחר יורש" כאשר היורשת הראשונה הינה הנתבעת 1 והיורשים השניים הם ילדיהם, כמפורט בסעיף 6 לצוואה, וכי הנתבעת 1 מנועה מביצוע דיספוזיציה בנכסי המנוח.

בעוד מעמדם של התובעים, לכל היותר וככל שתביעתם תתקבל, הינו מעמד של "יורשים פוטנציאלים". סבורני כי אין במעמד זה כ"יורש פוטנציאלי" עת קיים "יורש בפועל", די כדי לבוא בנעלי המנוח בסוגיית ויתור על חיסיון.

אך, סבורני, כי נסיבות ההחלטות האמורות, העוסקות בזכות חיסיון למנוח במסגרת הליך התנגדות למתן צו קיום צוואה, שונות מנסיבות המקרה דנן, עת ניתן צו קיום צוואה, הקובע זהות יורשי המנוח, והצדדים חולקים בדבר פרשנותה של הצוואה.

לאור האמור, המסקנה הינה כי חל חיסיון עורך דין- לקוח, אשר, בנסיבות דנן, לא ניתן להסירו.

ב.על החומרה היתרה של היתנהלות זו של התובע שמאיים בתוך כתב התביעה בצורה כל כך בוטה על לקוח שלו לשעבר בהגשת תלונה שמהוה הפרה של חסיון עורך דין לקוח ( חסיון מוחלט) עמדתי בהרחבה במסגרת תא"מ 53291-03-22 שגם שם נקט התובע באותה שיטה.

רק אציין כי התובע טוען בסעיף 24 לכתב התביעה כי – "התובע יצג את הנתבעת על הצד הטוב ביותר, בנאמנות במסירות וללא מורא תוך שמירה על הגינות, על כבוד המיקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט לפי כלל 2 לכללי לישכת עורכי הדין ( אתיקה המקצועית ) תשמ"ו 1962. התובע משתלח בנתבעת ומכנה את מעשה הנתבעת שלא שילמה לו כמעשה "נתעב" .

בדרך זו הכפיל התובע את שכר הטירחה שעל הנתבעים לשלם כדי להיתגונן , והעסיק שתי מזכירויות ושני מותבים בשני בתי משפט שונים בגין אותה מסכת עובדתית ומשפטית.

אין לעודד את הציפיה של עורכי דין שלא עורכים הסכמי שכר טירחה כי בבוא העת יגישו תביעות לבית המשפט וזה יפסוק להם בכל מקרה "סכום כשלהו" על פי אומדן.

...

על כן גם התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל – אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

מסקנתי זו מבוססת קודם כל על נסיבותיו המיוחדות של המקרה שנידון באלכסנדר ועל הערותיהם של שופטי בית המשפט העליון בפסק דין זה ובפסקי הדין האחרים שהוזכרו לעיל, וכאמור להלן: בעיניין שנידון באלכסנדר, ניתן פסק בורר שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי.

לצד זאת, כאמור, אין להוציא מכלל אפשרות כי עשויים להיות מקרים חריגים, שבהם עצם הגשת תביעה תעלה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט גם מצד בא כוח התובע, כאשר עורך הדין עצמו מוּנע במובהק מאנטרס בלתי ראוי וזר להליך השפוטי.

החיסיון מכוח חוק לישכת עורכי-הדין ממשיך לחול אף לאחר תום היחסים בין הלקוח לעורך הדין (בג"ץ 744/97 גוזלן נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 355, פסקה 9); 5- הפצוי המגיע לנסיס, כאמור לעיל, הנו ללא הוכחת נזק, ולכן אין מקום לדיון בשאלה, האם לנסיס יש או אין "שם טוב". נסיס ביסס את תביעתו זו גם על תיכתובת שנעשתה בינו לבין אבני, כשזה ייצגו בתביעה נגד לוינקורן, שכללה אמירות קשות נגד כב' השופט הדר, ושמצאה את דרכה לבקשה שהגיש לוינקורן לתיקון ההיתנגדות.

סיכום תביעתו של אבני נגד נסיס נדחתה ברובה הגדול, והיא התקבלה ביחס לפירסום אחד, שלגביו נקבע שהוא מהוה פירסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, ולפיכך אבני זכאי, עקרונית, לכפל פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק.

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.