מבחינה משפטית נטען שהעיגון החוקי לזכותו של צד שלישי להגן על רכושו מפני חילוט מצוי בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים וכן בסעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון, אשר שניהם חלים גם על הליכי החילוט הזמני.
לפיכך, ובשים לב לשלב הדיוני בו ניתנת החלטה זו, היינו בשלב התפיסה הזמנית לצורך חילוט ולא בהחלטה סופית אשר לגורל הדירות, יש לקבוע שרכוש זה אינו חסין מחילוט, והוא עומד באמות המידה שנקבעו בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, לפיו: "לא נמצא רכוש של הנדון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על ממושו של הצוו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנדון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה".
אכן, בהתאם להוראות סעיף 21 (א) ו (ב) לחוק לאיסור הלבנת הון, החילוט הסופי והסעדים הזמניים המוטלים, מתייחסים לרכושו של הנדון: "כל רכוש שנימצא בחזקתו, בשליטתו, או בחשבונו". דהיינו, החילוט נועד לתפוס רכושו של נאשם מורשע ולא רכוש השייך זולתו, אלא אם מדובר ברכוש של אחר שהנדון מימן את רכישתו או שהעבירו לאחר בלא תמורה, (בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' פרץ (27.4.06)).
...
ככל שמדובר בכלי רכב שתפוסים בפועל, ועל מנת למנוע עד כמה שניתן את ירידת ערכם או נזקים שעלולים להיגרם להם, יואילו הצדדים לגבש ביניהם הסכמות בנוגע להשבתם בעין למבקש ולאשתו והותרתם תפוסים ברישום בלבד, בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה בעניין זה.
סוף דבר
לאור האמור, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים שפורטו בהרחבה לעיל, בהינתן שקיים חשד סביר לביצועה של עבירת השוחד, העובדה שערך התפוסים נמוך מהיקף העבירה, בהתחשב בתמהיל התפוסים שהינו ברובו ברישום בלבד, כך שהפגיעה במבקש ובטוענים לזכות הינה קטנה יחסית, העובדה שלמבקש ולאשתו נכסים נוספים ומקורות הכנסה נוספים שלא נתפסו, המאפשרים להם קיום סביר ואף למעלה מכך, מצאתי שהתפיסה מאזנת היטב בין שימור האינטרס הציבורי בחילוט פוטנציאלי של הרכוש של מי שעל פי החשד נתן שוחד והפיק מכך תועלת אישית מחד גיסא, לבין עצמת הפגיעה הקטנה יחסית בזכויות הקניין של המבקש וילדיו מאידך גיסא.
לפיכך מצאתי לדחות את הבקשה להשבת הנכסים ולהיעתר לבקשת המדינה להאריך את תוקף החזקתם.
סוף דבר – תוקף החזקת התפוסים וצווי התפיסה וההקפאה מוארך בזאת לתקופה נוספת של 180 יום, אשר מועד מניינם מתום התקופה הקודמת.
