מבלי לקבוע מסמרות, אעיר שאינני בטוחה כי מטעמים של פרשנות תכליתית, והרמוניה חקיקתית, יש להורות על הארכת תוקף החזקת התפוסים, בכל פעימה, לתקופה העולה על ששת החודשים הראשונים, שנקבעו בסעיף 35 לפקודה (ראו והשוו למשל: סעיף 111(ה) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 שכותרתו "העשיה בתפוס", העוסק בהארכת תוקף תפיסת טובין; סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 שכותרתו "תוקף הערובה", העוסק בהארכת תוקף תנאי השיחרור בערובה טרם הגשת כתב אישום; 36 ו' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 - "סעדים לחילוט רכוש").
לא זו אף זו, קביעה שתקופת הארכה, בכל פעימה, איננה קצובה, עלולה לגרום לחוסר בהירות דיונית, שדי בה כדי להניא אותנו מלילך באותה הדרך, ודומה כי לא בכדי התפתח לו נוהג, משך שנים רבות, להגיש בקשות ארכה להחזקת תפוס שאינה עולה על 180 ימים, בכל פעימה, אלא אם מוגשת בקשה מוסכמת להאריך מעבר לתקופה זו. (ראו למשל: בש"פ 6951/13 הלוי נ' משטרת ישראל, מפלג הונאה ת''א [פורסם בנבו] (10.12.2013), באותו ענין נקבע שהיה מקום להגביל במסגרת ההחלטה את פרק הזמן שבו רשאית המשיבה להחזיק בתפוסים בלא שהוגש כתב אישום.
...
סבורני כי את הוראת סעיף 35 לפסד"פ, יש לפרש על פי תכליתה של ההוראה ולא בדרך של פרשנות מילולית מצמצמת.
מעבר להיבט המעשי, גם טעמים שבאחידות כללי סדר הדין תומכים באותה מסקנה.
סוף דבר
לאור שפורט, משתפיסת הרכוש עודנה הכרחית להגשמת המטרה לשמה הוא נתפס, ומשלא מצאתי כי קיימת חלופה אחרת שפגיעתה במשיבים פחותה, ואשר ניתן להגשים דרכה את מטרת תפיסתו של הרכוש.