מוסד החילוט הזמני אינו מעוגן בלשון פקודת סדר הדין הפלילי, להבדיל מסעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים), החל גם ביחס לחוק איסור הלבנת הון, והצעת חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ח-2018 – הנוקטים כולם לשון "צו זמני" להבטחת חילוט.
בכך השתית העורר את טעונו על מבחן "האלמלא" שנזכר בעיניין פלוני – שם היה מדובר בעבירות מין שבוצעו ברכב – כמצוטט להלן:
"חילוט בעקבות הרשעה בעבירות כאלה לא ייעשה כדבר שבשיגרה, אלא רק במקרים שבהם קיימת זיקה מובהקת בין ביצוע העבירה לבין הרכוש שחילוטו מתבקש [...] במקרה דנן, לא ניתן לומר כי העבירה לא יכולה הייתה להתבצע ללא השמוש ברכב או שחילוט הרכב הוא הוא זה שימנע מהמשיב 2 ביצוע עבירות דומות בעתיד" (שם, פסקה 35).
...
לסופו של דבר, לא אתיימר לקבוע מבחן ממצה ואחיד ביחס לקיומה של זיקה כאמור.
אף אני סבור כי בהיבט של שיקולי מדיניות, על בית המשפט לקחת בחשבון גם את חומרת העבירה, בבואו להחליט על קיום זיקה מהותית בין החפץ לבין העבירה.
אי לכך, דין הערר להידחות.