לטענתו, מדובר במשיבה שעל פי הצהרותיה במסגרת ההליכים המשפטיים היא נוטלת אשראי מהבנקים במיליוני שקלים, כאשר בנגוד לה, המבקש הראה יכולות כלכליות איתנות ושילם סך של 400,000 ₪ למשיבה ואף הפקיד ערובה בנקאית בסך 730,000 ₪ בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 7.7.22 כאשר בכדי להפקיד ערבות בנקאית הבנק דורש מהלקוח בטחון או שיעבוד.
המבקש חזר בתגובה זו על טענותיו כפי שנטענו בבקשה לעיכוב ביצוע, הדגיש את הנזק הרב שייגרם לו אם לא תחולט הערבות הבנקאית, ושב וטען כי ראוי להמתין לתוצאות ערעורה של המשיבה לבית המשפט העליון, בהליך הנוסף בין הצדדים.
...
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט זה מיום 4.6.23, בו נדחה הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 31.5.22 בת"א 22221-10-14 במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיבה סך של 936,817 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.12.13, ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה על רקע בקשת המשיבה לחלט את הערבות הבנקאית בסך של 730,000 ₪ שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט, בהתאם להחלטתי מיום 7.7.22 שניתנה ברע"א 35402-06-22 – בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט קמא הדוחה את בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.
ערעור על החלטתי נדחה על ידי כב' השופט רניאל בהחלטה מיום 3.8.23, ובר"ע על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט העליון בהחלטה מיום 6.8.23 (רע"א 5922/23) תוך שבית המשפט העליון דחה פעם נוספת את חילוט הערבות הבנקאית, עד ליום 9.8.23 על מנת לאפשר למבקש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
שנית, הבדל ברור קיים בין הבר"ע שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו נדחה ערעורו, לבין הערעור בזכות שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדן בתביעה כערכאה ראשונה.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.
משדחיתי את הבקשה, אני מורה על חילוט הערבות הבנקאית שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט ברע"א 35402-06-22 בהתאם להחלטה מיום 7.7.22.
