· מכתב שנשלח אל התובעים ביום 12.8.19 מטעם ב"כ הנתבע בדבר קזוז ההוצאות שהיו לו בגין תקוני אינסטלאציה, בדיקה של טכנאי מזגנים וחיוב בגין צריכת יתר של מים בעקבות פצוץ בצנרת (בדרך של ביטול המחאה ע"ס 2,100 ₪) + מכתב תשובה של התובעים (נושא שבגינו מיתנהל בין הצדדים הליך הוצאה לפועל שטרם הסתיים – ר.ס.מ).
ועוד טען הנתבע כי במהלך שנת 2018 נתגלו בבית ניזקי רטיבות שנגרמו כתוצאה מפיצוצי צנרת שבגינם הוא נאלץ לשלם חשבונות מים מנופחים, וגם בעיניין זה חזרה בה תובעת 3 מהבטחתה כי תשלם את הסכום העודף של 1,221 ₪.
...
העובדה שהם בסופו של דבר החליטו שלא להרוס את הבית אלא לשפצו, אין בה כשלעצמה כדי ליצור חובה כלשהי של הנתבע כלפיהם.
זאת ועוד, סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, קובע כי "על המשכיר לתקן במושכר כל דבר השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש בו, בין אם הפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר, ובין שהתהווה לאחר מכן".
על הרקע הזה, לנוכח הראיות שהוגשו מטעם הנתבע ותוכן ההתכתבויות שהתקיימו בינו לבין התובעים 1 ו-2 בשם אמם – תובעת 3, שיש בהם כדי ללמד על כך שהיה זה הנתבע שנשא בתשלומים בגין תיקוני האינסטלציה והמזגן (על אף שהמזגן לא נכלל בהסכם אך תובע 1 אישר בפני כי התחייב לתקנו ואף הזמין טכנאי מטעמו לצורך הזה), שוכנעתי כי תובעים 1 ו-2 אשר התנהלו מול הנתבע בשם אמם – תובעת 3, הפרו חלק מהתחייבויותיה כלפיו במסגרת ההסכם, ולכן עליהם לפצותו בגין ההוצאות שהיו לו לצורך תיקוני האינסטלציה (750 ₪) וחיוב היתר שנוצר כתוצאה מפיצוץ בצנרת המים (1,221 ₪) ובסה"כ – 1,971 ₪ (שני נושאים המעוגנים בהסכם השכירות באופן מפורש, להבדיל מנושא המזגנים).
סוף דבר ומפני כל הטעמים שפורטו לעיל, החלטתי לדחות את תביעת התובעים כנגד הנתבע ולקבל את התביעה שכנגד בחלקה, דהיינו לחייב את תובעת 3 – הנתבעת שכנגד – באמצעות תובעים 1 ו-2, לפצות את הנתבע (התובע שכנגד) בסכום כולל של 1,971 ₪.