חיוב רטרואקטיבי אגרת טלוויזיה בהתאם לחוק רשות השידור

התובע טוען, כי הנתבעת דורשת ממנו תשלום האגרה באופן רטרואקטיבי, ואף העבירה את החיוב על שמו על אף שהבית אינו רשום על שם התובע.

לפי סעיף 28א(א) לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק), המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם אגרה שנתית לרשות השידור.

...

הואיל והתובע הודה שלא איפשר לנציג הנתבעת להיכנס ולבדוק את הדירה (פרוטוקול עמ' 2 שורה 7), וזאת בנגוד לחובתו על פי תקנה 4 לתקנות האגרה – אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו כי מדובר ביחידת דיור אחת ולא ביחידת דיור נפרדת.

על כן דין התביעה להדחות וכך אני קובעת.

התובע ישלם לנתבעת, תוך 30 ימים, הוצאות משפט בסך 300 ₪.

לטענת התובעת, לפי דו"ח נתוני מקלט היא הוכיחה כי הנתבעים החזיקו במקלט טלוויזיה וכי בהתאם להודעת הנתבע (בסע' 3 לתצהיר התובעת), ביום 12/11/04 דיווח הנתבע, כביכול, כי הוא מחזיק במקלט אשר נרכש ביום 1/1/03.

ראה בע"א 1934/91 רשות השידור נ' שור (פורסם בנבו) בסע' 8 לפסה"ד : "עמדנו על כך, שהמבחן הקובע אם מתקן מסוים הוא מקלט טלויזיה לעניין סעיף 29 לחוק רשות השידור, הוא מבחן פונקציונלי. מטבע הדברים, המבחן הפונקציונלי אינו פועל בחלל ריק. יישומו מחייב הנחת תשתית עובדתית". טענה התובעת כי הנתבעים קיבלו דרישות רבות וחרף ההכחשה הגורפת, הודה הנתבע בחקירתו הנגדית כי אכן קיבל מסמכים מהתובעת, אם כי לא בכמות הנטענת, אך גם בכך אין די להקים בסיס לחיוב באגרה, אם כי סבורה אני כי יש בכך להשליך על הוצאות ההליך.

דו"ח הנתונים חסר פרטים מהותיים להוכיח דיווח על רכישת מקלט ומועד רכישתו המדוייק, מקום הרכישה, הסוחר וכו' ומבקש ממילא לייחס רכישה רטרואקטיבית כשנתיים אחורה מתאריך הדיווח הנטען.

...

לא זו אף זו, קיימות סתירות בין הטענה ביחס למועד הדיווח ומועד הביקור ולא שוכנעתי לא בזו ולא בזו.

לסיכום, מדובר בתביעה לחוב בגין אגרת טלויזיה לשנים 2005-2009, אשר הוגש בתיק הוצל"פ לפני למעלה מעשור, בו התקיים חוסר מעש ממושך ביותר ואשר התובעת מבקשת היום לגבות אותו חוב מהנתבעים בתוספות פיגורים המכפילות את החוב במספר מונים, בראיות חסרות וסותרות ותוך האחזות בכך כי הנתבע הציג אישורי הבטחת הכנסה.

דין התביעה להידחות הן משום שלא הוכחה כדרוש אחזקת מקלט, הן משום חוסר המעש הממושך של התובעת כון משום הסתירות, לכאורה.

לסיכום התביעה תדחה ויסגר תיק ההוצל"פ המקושר.

בהתאם לתקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א -1981, מאחר ולא התקבלה הודעה על מכירת המקלט או העברתו, הרי רואים בנתבע כמי שממשיך להחזיק במקלט והנתבע לא הביא כל ראיה לסתור.

ראה למשל בע"א 1934/91 רשות השידור נ' שור (פורסם בנבו) בסע' 8 לפסה"ד : "עמדנו על כך, שהמבחן הקובע אם מתקן מסוים הוא מקלט טלויזיה לעניין סעיף 29 לחוק רשות השידור, הוא מבחן פונקציונלי. מטבע הדברים, המבחן הפונקציונלי אינו פועל בחלל ריק. יישומו מחייב הנחת תשתית עובדתית". אמנם הנטל מוטל על התובעת ואולם הנתבע אשר הכחיש אחזקת מקלט בנגוד לרשומות הרשות טען ביזמתו בחקירתו הנגדית (בבקשה למתן רשות להיתגונן) כי צפה בשידור הטלויזיה באמצעות המחשב.

כן הצהיר כי אין כל אפשרות לשינוי רטרואקטיבי של נתונים וכל נתון מוזן לצד תאריך הזנתו.

תיק ההוצל"פ ניפתח בשיהוי ניכר כאשר היה על התובעת העומדת על החיוב באגרה לפעול בשקידה ראויה לגביית החוב על מנת שלא יתברר דבר החוב שנים רבות לאחר מכן כמו במקרה זה. בנסיבות אלה ולו מחמת הספק יש לבטל את החיובים באגרה לשנים 2002-2003 (בשל מועד פתיחת תיק ההוצל"פ) וכן לאפשר לתובעת לגבות חובות אשר משנת 2004 בלבד.

...

אינני מקבלת את טענות הנתבע כי יש לדחות את כל הראיות אשר צורפו לתצהיר מר מזוגי וכן את תצהירו מאחר והוא מהווה עדות שמועה או לקבוע כי אותן ראיות אינן ממלאות אחר סע' 35-36 בפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א -1971 (להלן : "הפקודה").

אני מקבלת את טענות התובעת בעניין זה אשר התבססה, בין היתר, על תצהירו של מר מזוגי מטעמה אשר לא גרסתו לא נסתרה בחקירתו הנגדית - ראה לעניין זה בסע' 36(ד) לפקודה.

שוכנעתי כי התובעת עמדה אף בתנאי הקבוע בסעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות בדבר ההגנה על המחשוב והנתבע למעט טענות כלליות וסתמיות, לא הביא כל ראיה לסתור.

התוצאה היא כי ההליכים בתיק ההוצל"פ המקושר מס 0222687096 ישופעלו כאשר החוב יוקטן תוך הפחתת האגרה לשנים 2002-2003 (סכום האגרה וקנסות הפיגורים).

המסנן השני תוחם את היקפה האגרה בכך שהוא פוטר, בהתקיים תנאים מסויימים, באופן חלקי או מלא, מתשלום האגרה, גם כאשר מיתקיים הבסיס לחיוב בה. הבסיס לחיוב באגרת טלויזיה קבוע בסעיף 29(א) לחוק רשות השידור, התשכ"ח1965- (להלן: חוק רשות השידור או החוק).

את המונח "החזקה" יש לפרש בהתאם לתכליתו של חוק רשות השידור.

דרישת תשלום לגבי שנים קודמות בצד טענותיה בנוגע לשאלת חוקיות חיובה באגרת טלויזיה, טוענת המערערת כי בנסיבות העניין, חיובה באגרה באופן רטרואקטיבי לגבי התקופה הקודמת לשנת 1996 הינו שלא כדין, ודינו להתבטל.

...

מסקנתי היא, איפוא, כי על אף העובדה שבידי המאושפז-השוכר מצויה זכות ההחזקה במקלט הטלוויזיה, עדיין אפשר לראות גם את החברה כמחזיקה במקלט זה, במובן סעיף 29 לחוק רשות השידור, וכל זאת מנימוקיו של חברי השופט ת' אור.

לכן, מסקנתי היא כי החובה לתשלום אגרה בעד המקלטים המושכרים מוטלת באופן בלעדי על החברה.

התוצאה היא, כי החברה נהנית מן הפטור החלקי - לפי שורת הדין - בנוגע למקלטי הטלוויזיה שהושכרו למאושפזים.

זו קיבלה (ביום 28.10.92) את חוק רשות השידור (אישור תקפן של אגרות רדיו וטלויזיה), תשנ"ג-1992 (להלן-חוק התשריר), הקובע (בסעיף 1): "למען הסר ספק נקבע בזאת כי האגרות בעד החזקת מקלט רדיו או טלויזיה, שנקבעו לפי חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965, לשנים 1985 עד 1992, הן תקפות לכל דין ולכל דבר וענין מיום קביעתן; אין בהוראה זו כדי לפגוע בפסק דין סופי שניתן לפני יום פרסומו של חוק זה". בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק רשות השידור (אישור תקפן של אגרות רדיו וטלוויזיה), תשנ"ב-1992) נאמר, בין השאר, בעמ' 406, כי-"נוכח הסכומים הגדולים הכרוכים ביישום פסיקת בית המשפט העליון, מוצע לתת תשריר לאותן אגרת. התשריר המוצע לא יפגע בזכותו של הזוכה לפי פסק הדין, לקבל את הסכום שנפסק". נמצא כי מי שטרם שילם את האגרה לשנים 1985-1991, חייב עתה לשלמה.

פרשנות החוק בהתאם לחוקה אפשרית רק אם היא בוחרת באופציה פרשנית שהיא לגיטימית על-פי כללי הפרשנות המקובלים.

משמעות הדבר, מתן תוקף (רטרואקטיבי) לאגרות שנקבעו לפי חוק רשות השידור לשנים 1985-1992, על-אף הוראות חוק היציבות.

...

מסקנתנו היא אפוא, זו: חוק התשריר הוא חוקתי.

התוצאה היא כי אנו מקבלים את העתירה, במובן זה שאנו מצהירים כי חוק התשריר אינו חל על תוספת קנס פיגורים המשתלמים על תוספת האגרה לשנים 1985-1991.

אנו דוחים את העתירה בכל הנוגע לתוספת האגרה לשנים 1985-1992 ולהפרשי ההצמדה המשתלמים על לתוספת זו. המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים.