לפני תביעה לפצוי בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 וסעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושירותים) התשמ"ב-1982.
בעתירתו לחיוב הנתבעת לפצותו בסכום של 33,000 ₪, טוען התובע כי פניותיה אליו ובעיקר זו שנעשתה באמצעות אישתו, גרמו לו ל"רוגז יוצא מהרגיל, כעס, צער, עלבון וכן מצב גופני לא רגיל" וכי בעשותה כן הפרה את הוראות חוק התיקשורת והחוק להגנת הפרטיות.
טענות הנתבעת
בפתח עדותה בפני, אישרה נציגת הנתבעת כי התובע אכן "סיים את זכאותו בכללית" בחודש יולי 2015, ציינה כי אישתו וילדיו נשארו כלקוחותיה והסבירה את אופן היתנהלותה כלפיו, כך: "...כארגון שמתקשר עם לקוחותיו וזכאי להיתקשר עם לקוחותיו בערוצי התיקשורת שמתקבלים על ידי הלקוחות בלבד, יש לנו במערכת כתובת מייל וטלפון שאישתו וילדיו כתובים תחתיהם... פנינו אליהם כלקוחות שלנו, להציע שירות חדש שיש לנו במרפאה... כל נושא ההתקשרויות, ההתכתבויות בערוצים השונים, הופסקו ברגע שקיבלנו ב – 7.12.18 את ההודעה הראשונה שלו... לאחר התאריך הזה בעצם לא נשלחה שום הודעה, לא קידום בריאות ולא הודעת שירות. לצערי זה גם מנע מאישתו וילדיו שעדיין לקוחותינו, לעדכן אותם על חידושים בכללית כולל השירותים החדשים שלנו...". לשאלתי מדוע לא נעשתה פניה אל אשת התובע על מנת לקבל ממנה כתובת עצמאית שלה, השיבה נציגת הנתבעת: "...לא פנינו לאישתו של התובע כדי לבקש כתובת עצמאית שלה כי ברגע שהוא ביקש להוריד את כתובת המייל, פשוט חסמנו את הכתובת...".
עם זאת, את שיחת הטלפון לשאת התובע, הסבירה נציגת הנתבעת כך: "... זו היתה היתקשרות לאישתו במסגרת קמפיין של לקוחות כללית שבן זוגם לא בכללית... יש קמפיין שנקרא היתקשרות ללקוחות כללית לבקש את אישורם בלבד, האם אנחנו יכולים ליצור קשר עם בן הזוג על מנת לתת לו מידע אודות כללית מאחר ומדובר על איחוד מישפחות בקופות החולים, כחלק משימור ושרות לקוח. אנחנו כן עושים איחוד מישפחות ולא מעט...". עוד טענה נציגת הנתבעת כי אשת התובע היתה זו שמסרה להם את מספר הטלפון שלו לצורך היתקשרות עמו: "...אנחנו יצרנו איתה קשר על מנת לשאול ולקבל אישור ואז יצרנו את הקשר...".
לשמע דברים אלה, אמר התובע: "...אני יודע שאישתי אמרה להם שאם הם רוצים הם יכולים להיתקשר אלי אבל שידעו שאני אתבע אותם ושאני לא אראה את זה בעין יפה. היא סיפרה לי את זה אחר כך. דבר שני, הטלפון של אישתי רשום במערכת ולא שלי. את המספר שלי הם לקחו ממקום אחר. היא לא נתנה להם את המספר...". לשאלתי מדוע לא זימן את אשו לעדות בעיניין זה, השיב כי היא "עסוקה בעבודה".
עוד יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני , העירה נציגת הנתבעת כי לטעמה לא היה מקום לכך שבשיחותיו עם נציגותיה, ישוה התובע את החוויה הרגשית שעבר בעקבות המסרון, הודעת הדוא"ל ושיחת הטלפון לאישתו, לחוויה של אונס ואילו הוא טען לקיומה של רגישות מיוחדת אצלו במצבים שבהם הוא חש שמישהו אחר כופה עליו דבר שהוא אינו חפץ בו.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות.
...
לנוכח כל אלה אני סבורה כי הן המסרון ושיחת הטלפון עונות על ההגדרה של "דבר פרסומת" שכן במסרון מופיעה הצעה להצטרפות לסדנה לשינוי הרגלי אכילה, ובשיחת הטלפון נבחנה האפשרות לצירופו של התובע לחוג לקוחות הנתבעת מחדש.
שוכנעתי כי בעקבות פנייתו אליה מיום 7.12.18, מחקה הנתבעת ממאגריה את פרטי ההתקשרות עם התובע, ומאחר שהוא עצמו נמנע מלהעיד את אשתו על מנת לסתור את טענת הנתבעת לפיה היתה זו היא שמסרה לנציגתה את מספר הטלפון שלו מחדש, לא נותר לי אלא לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה, ולדחות את טענתו בדבר החדירה לפרטיותו.
מפני כל אלה החלטתי לדחות את התביעה.
עם זאת, בהתחשב בעובדה שבקשתו של התובע מיום 7.12.18, היתה ברורה ומפורשת ולנוכח התרשמותי מכך שפניית נציגת הנתבעת אליו בעקבות השיחה עם אשתו נעשתה בתום לב וככל הנראה מבלי שנעשה סנכרון יסודי ועמוק שיהא בו כדי לחסום כל אפשרות של פניה נוספת אליו, בדרך כזו או אחרת, החלטתי להימנע מחיובו בתשלום הוצאות.
