ולדעתו הגם שבמגורשת ואינה מגורשת לא זוכה הבעל במעשה ידיה, וכדברי הרא"ם, במעוכבת זוכה הבעל במעשה ידיה, שכן בעוד שבמגורשת ואינה מגורשת "אין המזונות הללו מכח דין מזונות אישה מבעלה כי לצד הספק שמא היא מגורשת הרי אין לה מזונות אלו כי היא כבר לא אישתו. אלא שהמזונות הללו הם מכח הלכה אחרת, דין מעוכבת להינשא, חיוב חדש שנולד על ידי גט ספק זה... ולכן מעשה ידיה שלה לדעת רבנו אליהו מזרחי. ולהוציא ממנה מעשה ידיה מכח הדין הכללי, אולי היא עדיין אישתו, אין הבעל יכול, כי אין מוציאין מספק, כמו שהיא לא יכולה להוציא ממנו מזונות מספק מכח הדין הכללי" הרי שבמעוכבת המזונות הם עדיין מדין מזונות אישה מבעלה ועל כן הבעל זכאי במעשה ידיה תחתיהם.
מן הכלל אל הפרט
בנד"ד פסק ביה"ד כי הבעל חייב לגרש את אישתו, ועל כן, לאור כל האמור לעיל, יש, לכאורה, להענות לבקשת האישה לחייבו במזונות למרות העובדה שהיא עובדת ומשתכרת.
...
ולמעלה מכך צייננו שגם אם נאמר שהראב"ד חולק על הרא"ם הרי שאין הבעל יכול לומר קי"ל כוותיה, חדא שלא מצאנו פוסק נוסף המעלה במפורש כראב"ד, ואף אם ימצא כזה הרי קי"ל שאין לומר קי"ל נגד מר"ן השו"ע, ומר"ן השו"ע הרי פסק נגד שיטת הראב"ד שבספק מגורשת עומדת האשה על חזקתה, וככל אשר הראנו לעיל.
וא"כ לאור כל האמור לעיל גם במעוכבת חייב הבעל במזונותיה ואינו זוכה במעשה ידיה, וכפי שעולה גם מפסק הדין ביה"ד הגדול (פד"ר י) שהבאנו לעיל, וכפי שכתבו גם הישכיל עבדי והגר"ן גורטלר שדבריהם הובאו לעיל.
מן הכלל אל הפרט
בנד"ד פסק ביה"ד כי הבעל חייב לגרש את אשתו, ועל כן, לאור כל האמור לעיל, יש, לכאורה, להיענות לבקשת האשה לחייבו במזונות למרות העובדה שהיא עובדת ומשתכרת.