חיוב כתובה ופיצויים היות ולא היה קשר אינטימי

) לבעל שהורחק מביתו על ידי אישתו אף אם הדבר היה שלא בצדק, אין לו כל היתר לקשור קשר אינטימי עם אישה זרה, ואין ספק שקשר כזה מהוה אבן נגף בכל אפשרות של תיקון והשבת השלום למעונם.

הסכום אותו חייב הבעל בכתובה ותוספת כתובה ופיצויי גירושין ייקבע על ידי בית הדין בישיבה נפרדת.

וכ"כ הריטב"א (ד"ה רצה לכתוב): "השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאילו הם דבר אחד וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרה שקדושת התוספת כקדושת העיר." וכ"כ המאירי: "ושמועה זו אין דקדוקה אלא שלשון תוספת מורה להיות בנוסף דבר אחד עם הדבר שעליו הם מוסיפים אותו כענין שאמרו (סנהדרין ב, א) מוסיפין על העיר ועל העזרה כלומר להיות כלה עיר אחת ועזרה אחת מכאן למדנו שהתוספת ככתובה." ורש"י שלפנינו (ד"ה רצה לכתוב) לא כתב לשון זו שהובאה לעיל אך כתב לשון קרובה לזו וז"ל: "השתא דתנן להוסיף משמע להוסיף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא". ונראה שביאורו כנ"ל שהתחייבותו של האדם בתוספת כתובה עניינה להכלילה בכלל הכתובה, ולכן גם על התוספת יש "שם כתובה". וכ"כ תלמיד רבינו יונה 0הובאו דבריו בשיטה מקובצת): "עכשו ששנה להוסיף מלתא אגב אורחין אתא לאשמועינן שהתוספת שמתנה להוסיף עליה הכל הוא ענין אחד עם הכתובה ודין אחד... דלדעת זה כתבו". אמנם לקמן יתבאר שעל אף לשונות הראשונים הללו נראה לומר גם בדעתם שחילוק יש בין חיוב הכתובה להתחייבותו של הבעל בתוספת.

ושמא יש לומר שמודה הב"ש שיש לחלק בין נדון דגבורת אנשים לשאר באה מחמת טענה, שבבאה מחמת טענה מיירי שלא היה העיכוב מצד הבעל וממילא אין לחלק בין מוציא לרצונו ובכפיה וכשבאה מחמת טענת חוטרא לידה הריהי כתובעת גירושין מרצונה ואין לה תוספת כתובה, אך בטענת גבורת אנשים והבעל מודה, היה הדבר ידוע לו בשעת נישואין ולכן סברו תוספות שראוי שתהיה לה תוספת שלא שייך אדעתא למשקל ולמיפק ומה שאישה חפצה להתגרש גם הוא היה ידוע מראש ולזה מודה הרא"ש שבאופן זה של גבורת אנשים אין חיסרון במה שהאישה תובעת גירושין שהרי הדבר צפוי כיון שלא ידעה שאין לו גבורת אנשים והבעל לא הודיעה וממילא עצם רצונה להתגרש אינו מהוה סיבה שלא לתת לה תוספת ולכן אם מיגרש מרצונו יש לה תוספת ורק כשכפוהו לגרש ומצדו אינו אינו חפץ בגירושין אין לחייבו בתוספת בעל כורחו בגירושין שלא נתרצה להם.

...

ועוד כ' "ובנדון זה כתב ב"ש בסי' קנ"ד סי"ט בשם הרא"ש והרשב"א שאין לה תוספת כתובה". הנה ביאר כן גם בדברי הב"ש שהחילוק הוא בין תובעת גירושין והוא נעתר לה לבין כשהוא תובע גירושין, וזהו סיכום דבריו שהדין ברור שכל שהיא תובעת הגירושין אין לה כ"א מנה ומאתיים ולא תוספת.

הגר"א לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (סי' לו) הביא מקורות נוספים מדברי האחרונים שנקטו שבתובעת גירושין אין לה תוספת כתובה הלא הם פרי האדמה ח"ג סי' לו (וביאר כך כדעת הטור סי' קיח הנ"ל), והובאו דברי פרי האדמה הללו גם בשו"ת פני יצחק (ח"ב דף נב ע"ד) וגם הוא ביאר כך את דברי טור, בית דוד (אה"ע סי' סה) ועוד עיי"ש. ויש להוסיף עליהם גם את דברי הר"מ אדהאן (מדייני מכנאס בזמן הרב משפט וצדקה ביעקב) הנ"ל. תוספת כתובה בגירושין בהסכמה לאור מה שהתבאר לעיל שבתובעת גירושין והבעל נעתר לבקשתה הפסידה האשה תוספת כתובתה, יש לדון בגירושין בהסכמת שני הצדדים אם הפסידה האשה תוספת כתובתה ובנדון זה שניהם אינם עומדים בתנאם שכן הבעל כתב לה תוספת על מנת שתעמוד לפניו ותשמשנו והיא אינה חפצה לעמוד בתנאו.

סוף דבר עסקינן בבני זוג שהגיעו להסכמה הדדית להתגרש ומשום כך עזב הבעל את ביתם המשותף.

בית הדין: לדברייך יש לו קשר עם אשה אחרת, ולא שאני מצדיקים את זה. אבל צריך להיות מציאותי.

בחקירתו בדיון ניסה התובע לטעון כי זו פרשנות של העד החוקר, וזוהי היתנהגות רגילה הנהוגה בת"א, אך החוקר נותר איתן בדעתו כי העובדות אותן ראה במו עיניו מצביעות על כך כי יש קשר אינטימי ביניהם, וכפי שמובא בפרוטוקול הדיון (תיק כתובה) מיום ג' בשבט תש"פ (29.01.20) שורות 160-186.

נקודות לדיון בפנינו איפוא תביעת גירושין של הבעל מחד ובקשה לשלום בית של הנתבעת מאידך – כשפועל יוצא מתביעתה הוא הנדון האם יש לחייב את הבעל בכתובה ואולי אף בפצוי לאשה לנוכח פירוק הבית מחמתו, שהרי היא עדיין טוענת לשלום בית גם עתה.

הבית לא היה מסודר.

...

מסיבה זו אנו סבורים כי במקרה זה שתביעתה לשלום בית כנה, זכאית האישה לכתובתה – גם מעבר למה שהיא אמורה לקבל על פי חוק יחסי ממון.

משכך, מעבר לחלקה של האישה על פי דין בכתובתה ובתוספתה, ומעבר לחלקה על פי חוק יחסי ממון ברכוש, אנו סבורים שעל הבעל לפצותה כדי שתסכים לקבל את גיטה.

מסקנות ופסק הדין לאור מה שהעלנו בדבר הטלת האחריות לפירוק הנישואין על כתפי הבעל ותביעתה הכנה של האישה לשלום בית מחד, כאשר למגינת לב אין כל סיכוי סביר לשוב לשלום בית מאידך, וקריאתה לשלום בית נותרה כקול קורא במדבר וללא מענה וכהמשך להצעת בית הדין מיום 04.12.19 ולאחר שיקול הדעת, אנו פוסקים כדלהלן: תביעת הבעל לחיוב האישה בגירושין נדחית.

] ש': היו לך בני זוג או ידידים? ת': לא. ש': ואף פעם לא היה לך קשר אינטימי עם גבר? ת': לא. ש': וכשהיית נשואה לא היה לך קשר אינטימי עם בעלך? ת': לא. ש': את זוכרת שאמרת פעם ל[אלמונית] שאת לא מעוניינת ביחסי אישות עם בעלך? ת': אף פעם לא דברתי איתה [.

ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף כא בהגהה) וזו לשונו: "ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד." הפסיקה בבתי הדין על פי שיטת רבינו ירוחם היא שהאשה או הבעל אינם זכאים לעכב את סידור הגט בנסיבות אלו, כשהעמדה הברורה של שני בני הזוג היא שאין כל אופציה לשלום בית.

וכך כתב: כפי שכתבנו, לעניין חיוב גט לפי דינא דרבינו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את מישנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באשה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחילופין שכיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את מישנהו.

בהקשר לדרישת הפצוי בפסק הדין דנן יש לצטט את מאמרו של הגר"א שרמן שליט"א (שורת הדין חלק י עמ' קכד–קלו) בנושא "היסודות בהלכה לפצויי גירושין לאישה". במהלך המאמר בעיניין סוג הפיצויים לבצוע גירושין נכתב כדלהלן: פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב לרבי אליהו חזן זצ"ל (אבן העזר חלק ב סימן א) שדן באיש שמאס באישתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נימצאו דבריו נכוחים והאישה אינה רוצה להיפרד מבעל נעוריה – כתב הרב תעלומות לב "שאין זה תקנה לאישה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה". לאחר שכל ההשתדלויות שחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר (כמו שכתב הגר"ח פאלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום, שלאחר י"ח חודש ראוי להישתדל שיהיה גט בין הניצים) – בנסיבות אלו יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט.

...

לדבריו, שימושה של האישה בדירה לכל ימיה יש בו כדי לקזז את תביעת הכתובה, שכן ערך דמי השימוש למחצה עומדים על כ־4,000 ש"ח לחודש ובכפילתו בשלושים שנה ובחודשי השנה התוצאה היא מיליון וחצי שקל בקירוב.

לפיכך, באין ראיה, יש לדחות את תביעת הכתובה.

לפיכך, תביעת הגירושין של הבעל נדחית.

הבעל דאז קשר את צינוריות הזרע ללא עידכון האשה, ואע"פ שלא היה אסור עליה בשל היותה גיורת, יש בכך מעשה רמאות חמור המצדיק תשלום כתובה ופיצויים לאשה.

מר ג' העיד בפני ביה"ד כי הנתבע קיים קשר אינטימי עם בת זוגו והיא אינה מטפלת רגשית כפי שטען הנתבע בנותנו נימוקים לקשר בינו לבינה.

ועיין נימוקי יוסף שם שנקט בביטוי לישנא יתירא ע"פ הגמ' לקמן: "וה"נ אמרינן לקמן (דף קלח ב) תנו מאתים זוז לפלונית אישתי כראוי לה נוטלתן ואת כתובתה, מפרשינן התם דמשום לישנא יתירא דקאמר כראוי לה נוטלתן לבד כתובתה, אבל לא אמר כראוי לה ידה על העליונה, שאם אותם מאתים הוי יותר מכתובתה נוטלתן מכתובתה, ואם כתובתה יתירה נוטלת כתובתה בין הכל". ועיין ברא"ש מסכת בבא בתרא פרק ח' סימן נג, הביא מחלוקת מה הדין כשאמר סתמא: "ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אישתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה בכתובתה [דף קלח ע"ב] ידה על העליונה, רצתה נוטלתן רצתה כתובתה נוטלת, ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו בחובו ידו על העליונה [רצה נוטלן רצה נוטל את חובו], ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, ודלמא כראוי לו בחובו קאמר, א"ר נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא, דתנן ולא את הבור ולא את הדות ואף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך, ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך, אלמא כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי, ה"נ כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי, וכן הלכתא. פרשב"ם הא דקאמר בבכורתו ידו על העליונה, דהוא הדין נמי אם אומר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה, כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר, ומשנינן ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא, אלמא אם לא אמר כראוי, הוה אמינא דבחובו או בבכורתו הוא דיטול מאתים זוז, ולי נראה דודאי אם אמר תנו מאתים זוז לבני בכורי נוטלו בבכורתו מדהזכיר בכורה, וכן לפלוני בחובו, אבל אם אמר [תנו מאתים זוז] לפלוני בני סתמא או לפלונית אישתי מתנה, נתן להם יתר על הראוי להם." בלשון סתמא יש מחלוקת רשב"ם ורא"ש, דלרשב"ם אין כפילות ולדעת הרא"ש יש כפילות, והובאו שתי דיעות הללו בשו"ע, כאשר באבן העזר נפסק בי"א בתרא כדעת הרא"ש ובחו"מ נפסק כדעת הרשב"ם בסתם ובשם י"א כדעת הרא"ש. עיין בשולחן ערוך אבן העזר הילכות כתובות סימן קט סעיף ג': "אם אמר: תנו מנה לאישתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה. (ואם אמר בפירוש: תנו לה במתנה, נוטלתן לכולי עלמא לבד מכתובתה) (ריב"ש סי' ת"פ)". ועיין באר היטב אבן העזר סימן קט ס"ק ג': "בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב": ועיין שולחן ערוך חושן משפט הילכות מתנת שכיב מרע סימן רנג סעיף ח': "ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה. ואפילו בבעל חוב, אם אמר: תנו ק"ק זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם: לבני פלוני, או לאישתי (לפלוני בעל חובי) (טור), מתנה נתן להם יתר על הראוי להם; ואם אמר: לבני בכורי דינו כאילו אמר: בבכורתו, מדהזכיר בכורה. הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר". ועיין בערוך השולחן חושן משפט סימן רנג סעיף י': "וי"א שאם אמר סתם לבני פלוני או לאישתי או לפלוני והוא בע"ח, כיון שלא הזכיר כלל הירושה והכתובה והחוב אמרינן דנתן להם מתנה יתר על המגיע להם, ואפי' בבן פשוט הדין כן, ולא נצרך היתור לשון דכראוי לו אלא במקום שהזכיר הבכורה והכתובה והחוב, אמנם בבע"ח אם רק הזכיר פלוני בע"ח אף שלא הזכיר בחובו הוי כאלו הזכיר החוב ואינו נוטל רק החוב, דאל"כ למה היה לו להזכיר בע"ח, דבשלמא בבנו ואישתו לחביבותם הזכירם, אבל לבע"ח לא היה לו לומר רק לפלוני [סמ"ע], וי"א דאפי' הזכיר בע"ח, כיון שלא אמר בחובו הוי מתנה לבד החוב, וזה שאמר בע"ח הוא רק לסימן מי הוא הפלוני, ובבן הבכור, כשרק הזכיר לבני בכורי הוה כאלו אמר בבכורתו, דאל"כ למה היה לו להזכיר בכור, לא היה לו לומר רק לבני פלוני, אלא וודאי דבבכורתו קאמר, ולכן הדין כמקודם דידו על העליונה, ורבינו הרמ"א כתב דסברא ראשונה נראה עיקר ודלא כיש חולקין, וכל אלו הדברים לא נאמרו רק כשלא הזכיר לשון מתנה ולכן אנחנו מסופקים בכוונתו, אבל אם אמר בפירוש אני נותן במתנה ר' זוז לפלוני בעל חובי או לאישתי, נוטלין זה מלבד המגיע להם." נקט השו"ע כי בסתמא הלכה כרשב"ם, מיהו בנד"ד לא הוי סתמא אלא כמעין לשון מתנה, וכדברי הריב"ש שהובאו ברמ"א. ועיין שו"ת הריב"ש סימן תפ בעיניין לשון מתנה: "ואם ישאל השואל הרי הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו דדוקא באומר תנו מנה לפלוני בעל חובי או לאישתי הוא דאמרינן רצה נוטלן רצה נוטל חובו, אבל אם אמר בפירוש אני נותן במתנה מנה לאישתי או לפלוני בעל חובי, נוטלן ונוטל חובו, וא"כ בנידון זה (שהתחייב במזונותיה בתרי אנפין) ג"כ כיון שאנו דנין לשון צואה זו שהיא מתנה, נאמר דכל שלא תבעה כתובתה יהיו לה מזונות משני צדדין, אחד משום תנאי כתובה ואחד משום מתנה זו, ומשום דתרי כריסי לית לה, נימא שיתן לה מצד אחד מזונות ומצד אחד דמי מזונות, כדאמרי' בפ' הנושא (ק"א:) אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות, י"ל דהתם הוא במי שחייב מעות ונותן מעות, י"ל כיון שפירש שבמתנה נותן, אין הראשונים בכלל, אבל בנידון זה שהוא חייב כבר במזונותיה והמתנה היא המזונות ההם, הרי הכל הוא על ענין אחד, וי"ל שגם החיוב הראשון נכלל במתנה זו, מדלא כתב לה שהוא נותן לה מזונות אלו מוסף על מזונות הראשונים, כדאמרי' בפ' נערה (מ"ג:) דשתי כתובות אחת של מאתים ואחת של ש', דלא גביא חמש מאות, מדלא כתב לה אוסיפית ליך תלת מאה אמאתן, אף על פי שאם היו שטרי חוב גובה שניהם, כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל והסכימו לדעתו כל האחרונים ז"ל, הכא נמי איכא למימר הכי, דמדלא כתב מוסף על המזונות הראשונים, לית לה מזונות אלא מצד אחד, שהראשונים נכללו באלו, אלא שכתב לה מתנה ליפות כחה שלא תאכל בתנאי ב"ד, כדי שלא תפסידם מחמת תביעת הכתובה". ולעניין נד"ד לכאורה דומה הדבר להתחייבות במזונות בכפל, שהרי הן הסכם הגירושין והן הכתובה העניינם פיצוי על חיי הנישואין.

...

החלטנו שהיא יוצאת ללמוד וחוזרת כל ערב, אחרי זה היא אמרה שהיא רוצה לישון בת"א אצל אחותה, אחר כך שאני לא יודע איפה היא ישנה, היא רצתה לצאת עם חברה שלה 5 פעמים בשנה לסקי בחו"ל. אחרי זה שהיא הסכימה לא להקליט ישבנו לדבר, ואז ראיתי שהיא מקליטה אותי, אמרתי לה שהיא מקליטה אותי היא לקחה את הטלפון וברחה.

) בספר פסקים וכתבים להגרי"א הרצוג חלק ז' אה"ע סי' צט כתב כדלהלן: "ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ו' מתשובת הריב"ש (סימן ת"פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי"ד ואין ההגבלות של תנאי הבי"ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי"ד אלא בחוק הממשלה, ואע"פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי"ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ"י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ"י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ"ע". הרי שהגרי"א הרצוג ז"ל הציג בפנינו את השאלה העקרונית, האם מאחר שהבעל יודע את הוראות החוק, ולמרות זאת מצא לנכון להתחייב בהתחייבויות המעוגנות בהלכה, משמע שאלו שתי התחייבויות נפרדות ויש לממש את שתיהן ואין זיקה בין אחת לשנייה, או שמא מלכתחילה לא התחייב על דעת כן שבסופו של דבר אשתו תזכה בכפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית.

סיכומו של דבר בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ"י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך.

בחזון יחזקאל (כתובות פ"א, ג') דחה את דברי הקצוה"ח ממה שעכו"ם שנשא בת ישראל אין לה כתובה גם לאחר שיתגייר ע"ש. כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ט): "...ובאור זה שבעילת קדשה קודם מתן תורה היה כבעילת האדם אישתו אחר מתן תורה, ר"ל שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל, ונתינת שכר המותנה עליו לקדשה אז, כנתינת כתובת אישה לה עתה בעת הגרושין, ר"ל שהוא דין מדיני האישה שחייב עליו לתת...

על כך יש להוסיף שהיות שכיום הערך העכשוי של עיקר הכתובה נמוך ואין בו כדי פיצוי או כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, לכן התוספת נכתבת כפצוי על הגירושין ונגבית רק אגב גירושין או מיתה.

בפועל הבעל לא מוכן לחזור היום לבית בשום אופן כפי שהצהיר, והגם שלא הוכח קשר אינטימי עם גב' .

ראשית, לו יהי שהחתימה על הכתובה לא מחייבת, בנדון דידן יש לחייב סכום נכבד מדין פצויי גירושין, לנוכח נטישת האיש את האישה ואת משפחתו והשלכתה של האישה בחוסר כל. שנית, ניכר בנדון זה שהאיש היה מודע לחתימתו, וקשה לקבל את טענתו שלא שם לב או חשב שהוא לכבוד בעלמא.

...

ביה"ד מציין: הגרוש אמר, היא קבעה לי מה הכתובה?!, אני החלטתי מה לכתוב.

בערב האחרון נסעתי עם חבר מצאנו דירה, סגרתי עם הבן אדם, הלכתי, חלאס.

סה"כ 470,000 ₪ ( 900,000 * 1/3 – 130,000 ) לאור האמור אני מחליט כדלקמן: תביעת הגירושין של הבעל מתקבלת ותביעת שלום הבית של האישה נדחית.