חיוב כתובה בתביעת הגירושין של בעל שאינו זן, לאחר תיקון

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1097040/11 בבית הדין הרבני האיזורי חיפה לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד, הרב שמואל אברהם חזן, הרב רפאל זאב גלב התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אברהם זילברשלג) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד משה סדובסקי) הנידון: חיוב כתובה ופיצויים בגוונא שלא היתקיימו כלל יחסי אישות בפנינו תביעת האשה לחייב את בעלה לשעבר בכתובה ופיצויים. תאור המקרה עסקינן בבני זוג שנישאו זה לזה בשנת 2013, ולאחר כשלוש וחצי שנות נישואין בתאריך י"א בכסלו תשע"ז (11.12.16) הגישה האשה תביעה לגירושין וכרכה לתביעה זו תביעת רכוש וכתובה. בדיון בפנינו בתיק הגירושין תארה האשה שבעלה לא קיים עימה יחסי אישות מעת החתונה אפילו לא פעם אחת, כאשר כל פעם טען טענות שונות של עייפות וכדו'. האשה אף הציגה בפנינו אישור רפואי קביל המעיד על כך שהיא עדיין בתולה. לדבריה היא חוותה מסכת השפלות ואלימות מצד בעלה, שלבסוף היא נאלצה לעזוב את ביתם. לפיכך היא תובעת את גטה לאלתר. לעומתה הבעל כפר במרבית האשמות, לדבריו האשה נכנסה למשבר ולא היתה יוצאת מהמיטה וכו'. לדבריו האשה ממציאה עליו האשמות שוא. עם זאת הבעל לא הכחיש את העובדה שלא היו ביניהם יחסי אישות כלל, אך סירב בתחילה לגרשה ובקש מבית הדין שלום בית ובמקביל ליתן לו זמן לעבד ולעכל את הדברים. יש לציין כי במהלך תקופת הנישואין הזוג קיבל יעוץ נרחב משבעה יועצי נישואין מסוגים שונים, פסיכולוגים, רבנים, סקסולוג ועוד, אך ללא הועיל. הבעל המשיך להתמיד בסירובו להתגרש. בתאריך ה' באדר תשע"ז (3.3.17) בית הדין אמר את דברו. בפסק דין נרחב ומתומצת (בתיק מס' 1097040/9) קבע בית הדין כי יש לחייב את הבעל במתן גט לאישתו מחמת מספר סיבות: דין 'מורד', דין 'אין לו גבורת אנשים', מדין טענת 'מאיס עלי' באמתלא מבוררת, והיעדר 'יחסי אישות' טוטלי.

מנגד, ידועים המה דבריו הנוקבים של הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו 'עטרת שלמה' (חלק א' סימן נ"א עמוד רמ"ג) שדחה מכל וכל את האפשרות לחיוב בעל בפיצויי גירושין כנגד הסכמתו, וזה לשונו: "בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין, תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאשה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט והאשה יכולה לידרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה ניכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לידרוש מבית הדין שהבעל יהא מחויב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פסק דין ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין". מדבריו עולה כי אין אפשרות לבית הדין להטיל חיוב ממוני כלשהוא היכא שאין לו מקור בהלכה ובש"ס. מאחר ולחיוב פיצויים אין מקור, לכן אין אפשרות לחייב את הבעל בפיצויי גירושין אלא אם כן על דעתו ובהסכמתו.

בהמשך דבריו שם יוצא חוצץ נגד הטוענים שהיה מנהג שכזה בבתי הדין ועל פי מנהג זה ניתן גם היום לחייב את הבעל בפיצויי גירושין מחמת "מנהג ישראל דין הוא" ובממון קיי"ל שהולכים אחר המנהג, וכתב שם לדחות דברים אלו וזה לשונו: "ויעויין שם בדברי הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות אישות שהביא תקנת הגאונים בכל הישיבות שתהיה האלמנה גובה כתובה אף מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכתב הרמב"ם חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן רק מן הקרקע. הרי נראה מדברי הרמב"ם שגם בכתובת בנין דכרין היה מנהגים בבתי דין בישראל שגובין מן המטלטלין וזה על סמך תקנת הגאונים, אבל היות שלא מצא מנהג פשוט בכל הישיבות בזה חשש ופסק שלא להוציא ממון ומעמידין על דין הגמרא. ויעויין שם ברמב"ם שכתב כבר נהגו בכל המקומות שידענו שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי כו' ובה"ט כתב הרי שלא כתב כך בכתובה אם היה יודע מתקנת הגאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו כו' מתיישבים בדבר הרבה שאין כח בתקנת הגאונים לידון בה כו' כדין תנאי כתובה שהם תקנת סנהדרין גדולה עד שנוציא ממון מן היורשים. הרי שגם תקנות מבית דין הגדול של רבותינו הגאונים הקדמונים צריך להתיישב בדבר הרבה עד שנוציא ממון כל שכן במקום שאין זה תקנות ואין זה אפילו מנהגים מרבותינו הראשונים ז"ל או מגדולי האחרונים ז"ל ולכן הדבר ברור שאין מקום לתביעת הפצויים בנידון דידן". אמנם בעבר מצינו שהיו מקרים בהם בתי הדין חייבו בפיצויים[footnoteRef:39], אך היו אלה מקרים קצוניים ביותר כגון במקומות שלא קבלו עליהם חדר"ג והבעל יכול לגרש את האשה בעל כורחה, וכדי להגן עליה פסקו כנגדו פיצויים וכפי שעולה מדברי הריב"ש בתשובותיו בסימן צ"ט, וכן בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שכ"ז גבי בעל שנשבע לאישתו שלא יישא אשה אחרת עליה ורוצה עתה לעבור על שבועתו כדי לקיים מצוות פריה ורביה, והציע הרדב"ז לבעל שייפייסנה ויוסיף לה על כתובתה ויפצה אותה.

ובמשים חפש'י מצאתי שכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים (חלק ה' עמוד 239 ואילך בהרכב הדיינים הגאונים הרב י. קלופט הרב א. שאר ישוב והרב י. עטיה זצ"ל) שתוספת כתובה באין לו גבורת אנשים במחלוקת שנויה ואין להוציא מהמוחזק ולכך הבעל פטור מתוספת כתובה, עיין שם. וכיוצא בזה כתבו גם בפסקי דין רבניים (חלק א' עמוד 219 בהרכב הדיינים הגאונים הרב א. גולדשמידט הרב ש. קרליץ והרב י. בבליקי זצ"ל) אודות התובעת גירושין מחמת שבעלה אינו זן אותה שחייב בעיקר כתובה בלבד, וכתבו ללמוד זה מהטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים.

...

בכך עוסק פסק דין זה. טענות הצדדים במהלך הדיונים בפנינו בתביעת הגירושין נוכחנו לראות כי הצדדים חלוקים מן הקצה אל הקצה בכל הנוגע לשאלת האשמה בגירושין.

ומצאתי כן אף בדברי הרשב"א בתשובותיו (החדשות מכתב יד סימן ר"כ) שלמרות שמשמע מדבריו שמסיק כדעת הריצב"א (אע"פ שלא הביאו בשמו) ושהגמרא בכתובות נשארה באיבעיא לגבי נכנסה לחופה ולא נבעלה ושמספק אין לה תוספת כתובה, אך מכל מקום כתב שם בסוף דבריו וזה לשונו: "אבל לענין נדוניא אפשר לומר דאין לה דלא מהימנא לאפוקי ממונא וכן נראה דעת מקצת הראשונים נ"נ. אבל בעיני נראה שנוטלת נדוניא, דכיון שאתה מתירא לינשא כל שכן שאתה מגבה לה מה שהכניסה, דהיאך נתירנה להינשא והממון שלה אצל בעלה. אלא שצריך להתישב בדבר". הרי שנוטה לדינא כדברי הרא"ש הנ"ל שעל אף שלא היה 'חיבת ביאה' כלל מכל מקום אינה מפסידה נדונייתה.

לענ"ד המקרה שלנו גרע טפי לאור ההתעללות של הנתבע באישה וסירובו המתמשך לגרשה וכמו כן אי שיתוף פעולה מצדו בטיפול הבעיה, כל זאת הוי סיבה מוחצת לחייבו בפיצוי מינימלי לאישה בדמות תוספת כתובתה בסך 9,600 ש"ח. לסיכום הדברים אסיים בדברי התומים שכתב בתוך דבריו וזה לשונו: "ועל כל פנים הנכון כמו שכתב הש"ך כי הכל תלוי בראות עיני הדיינין לפי ענין הנדון וצריך ישוב גדול". לאור האמור אני נשאר איתן בדעתי לחייב את הנתבע במקרה קיצוני זה במלא כתובת האישה לרבות תוספתה, בסך 9,600 ש"ח. הרב רפאל זאב גלב – דיין.

סוף דבר משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏526615/4 בבית הדין הרבני האיזורי חיפה לפני כבוד הדיינים: הרב יוסף **** – אב"ד, הרב ישראל דב רוזנטל, הרב סיני לוי התובעת: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד לימור פסטרנאק) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מיכל שוויקה) הנידון: בעל שלא זן ולא פרנס – חיוב גט ועילה לחלוקה לא שויונית של הרכוש פסק דין

דינו של בעל שאינו מפרנס את אישתו בדינו של בעל שאינו מפרנס את אישתו נחלקו האמוראים במסכת כתובות (דף עז עמוד א): אמר רב: האומר "איני זן ואיני מפרנס" – יוציא ויתן כתובה.

בהגהת רבי עקיבא איגר על הבית שמואל (שם) כתב: "ושאר דברים – נ"ב אבל בכנסת הגדולה אות כ' כתב דלאו דווקא לחם הוא הדין כל מיני מזון כל שאינו יכול לזונה כעני בישראל." האם יש חיוב גירושין כשיכול לזונה בלחם – שאין אלו 'חיי נפש'? אף שנקבע שאין לכפות, יש להוסיף ולברר מה הדין במקרה זה – האם אפשר לחייב את הבעל בגירושין שהרי אינו ממלא את חיובו על פי הכללים שקבעו חכמים? בפסק דין מבית הדין הגדול (פסקי דין רבניים חלק ה פס"ד בעמוד 329) כתבו: לגבי החיוב לגרשה מפני שאינו זן אותה, והוא עני שאין בידו לפרנסה, הלא כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל (סימן ע ס"ק ט) שאם יכול ליתן לה לחם, אף שאינו יכול ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים, מכל מקום אין כופין להוציא בשבילם [.

בפסקי ריא"ז (כתובות פרק ה אות ו) כתב דין כפייה כשאינו מפרנס, אבל מתוך דבריו נראה שפירש בדברי הרמב"ם שרק אם אין מספיקין לה מעשי ידיה כופין, משמע דאם מספיקין – יכול לומר לה "צאי מעשי ידיך במזונותיך". וזו לשונו (שם): אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אישתו אפילו בשיעורין הפחותין כמו שביארנו, וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה [ותובעת גרושין ממנו] כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד אשר תשיג ידו ותגבה ממנו, וכך היא שטת רבנו משה בפרק י"ב. והינה בספר נתיבות משפט (על רבינו ירוחם, דף קנה ע"ב) הבין בדעת הרמב"ם שאפילו ביכולה להיתפרנס ממעשה ידיה סבירא ליה דכופין אותו להוציא.

אומנם התבאר בפוסקים שבמקום שהגירושין נובעים מחמת פשיעתו של הבעל אזי הוא מחויב גם בתוספת כתובה כי הוא נחשב כיוזם הגירושין מכיוון שבידו לתקן מעשיו.

הכרעה בסוגיית הרכוש לאחר שיקול הדעת סבור בית הדין כי יש לחלוק את כלל הנכסים – הדירה, זכויות וחובות משותפים בחשבונות הבנק, זכויות סוציאליות וכל זכות אחרת – בחלוקה של 70% לאשה ו־30% לבעל.

...

במקרה דנן סבורים אנו שאפשר להגדיר שלבעל יש אחריות משמעותית למצב שאין הוא מפרנס את אשתו.

אנו סבורים שהיסוד לחלוקה לא שוויונית של הנכסים בנדון דידן הוא שהבעל לא רק שלא נשא בעול הפרנסה אלא אף שלא נטל חלק משמעותי במרכיבים האחרים של עול המשפחה והאחריות ההורית.

לסיכום, האיש לא תרם למאמץ המשפחתי הן בתחום הכלכלי וגם לא תרם כמצופה בשאר התחומים.

זאת ועוד, גם אם פרשנות המבקשת לארוע היתה נכונה לא ניתן לחייב כתובה על סמך ארוע חד פעמי ללא שניתן למשיב היזדמנות לתקן מעשיו.

תקנת הרבנות הראשית הן אמת כי בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבן העזר סימן צב עמוד שס) כתב, שלפי תקנת הרבנות הראשית האב חייב במזונות ילדיו שמעבר לגיל שש כשם שחייב במזונות ילדיו הפחותים מגיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא בכלל חובת האב במזונות ילדיו עיין שם. ונימצא לדבריו כי חובת האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה (לפחות) הנה חובה גמורה מדינא.

תביעת הכתובה כאמור לאחר למעלה מעשור מאז התגרשה תבעה המבקשת את כתובתה בסך מיליון שבע מאות ושבעים אלף ₪.

ואף שבקצות החושן צידד בזה דהוי דברים שבלב בלבד, אך על כל פנים מסיק התם דהיכא שמוכח שמחל, כמו בשלוש שנים דחזקה, או באלמנה ששהתה ולא תבעה כתובתה, דכיון שידוע לכל העולם מה שבליבו, לא חשיב דברים שבלב עיין שם. זאת ועוד, בנימוקי יוסף (בבא בתרא דף ס. מדפי הרי"ף בד"ה הכותב נכסיו) חידש, שבכתובה ודאי מהני מחילה בלב, ולא דמי לבעל חוב דבעינן מחילה בפה, משום דבעל חוב עבד ליה נייח ליתן לו מעותיו אבל בכתובה יותר משהאיש רוצה לישא רוצה אשה להנשא [.

...

הבעל עזב את הבית, והגיש כנגד אישתו תביעת גירושין ולאחר זמן משך את תביעתו, אולם החיים לא חזרו למסלולם הרגיל והם עדיין פרודים, והאישה שוכרת כעת בית במקום אחר.

עמדת התובעת בעיניין הסמכות השיפוטית התובעת באמצעות ב"כ טענה שהסמכות השיפוטית נתונה לביה"ד. בעיניין צירוף הורי האישה טענה כי מצער שהנתבע לא קרא את כתב התביעה שם הוסבר בפירוט מדוע הורי האישה אינם בעלי מסוגלות כלכלית כהורי האב, ובפועל הם מסייעים מאוד בגידול הילדים ואין ספק שבזה הם מממשים את מסוגלותם הכלכלית.

דיון והכרעה ביה"ד סבור שהסמכות לידון נתונה לו והיא קבועה בחוק בצורה מפורשת, עיין בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי''ט–1959 "4. אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם –

אין אדם חייב לספק מזונות לבן-מישפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה: (1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו; (2) אותו בן-מישפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר; (3) אותו בן-מישפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעיזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-מישפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.

ועוד יש בידי תשובה כתובה בנייר שהשיב מהרא"י דניישטט וכו'.

ואפילו בחיוב מזונות בנים הקטנים אינו, דהתם גוערין בו ומכלימין אותו אפילו אם אינו אמוד, וכדאיתא בגמרא, אבל אחד שאינו רוצה לזון קרוביו אע"פ שהוא קרוב יותר מזולתו, וגם הוא יורש ודאי, אין מכלימין אותו אם אינו אמוד.

...

סוף דבר, מקרה דנן הוא המקרה היותר ברור שניתן לתבוע את הורי האב הן מפאת הצגת מצג רשמי שכביכול האב אינו מסוגל לזון כפי שנפסק על ידי ביה"ד והן בשל הסיוע שהוא מקבל מהוריו בהסתרת כספיו.

זאת ועוד הבעל קבל בקניין עפ"י הדין, והבעל אינו יכול לטעון טענות שלא הוכחו.

וראה בפד״ר (כרך י״ז עמ׳ 314) שדנו בזה, ודעת הרוב שם שהתחייבות האב בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ודינה כבעל חוב.

והינה הנידון בשו״ת זרע אברהם הוא כשהאישה באה לגבות חוב כתובתה לאחר הגירושין, ויש על הבעל שטר חוב, והבע״ח תובע את חובו, ובזה כתב הרב שמאחר וחל על הבעל חיוב כתובה מתקנת חכמים, גם אם כתב כתובה וחייב עצמו, אין חיוב חל על חיוב, מאחר וכבר מחוייב הוא בחוב גמור שחייבוהו חכמים.

...

וכן משמע בסימן ס"ח. ולסיכום נ"ל כמו שכתבתי שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.

הרב אליעזר איגרא – דיין למסקנה: בעניין הדירה הערעור נדחה.

לדעת המיעוט, החיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים, ומכיוון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.