חיוב בעלי מניות בחובות חברה: אחריות מוגבלת ויוצאים מן הכלל

בבואנו לבחון האם ענייננו הוא מן המקרים הנדירים בהם יורה בית הדין על הרמת מסך ההיתאגדות וחיוב בעל המניות בחובות החברה כלפי עובדה, נזכור, כי הכלל הראשון והבסיסי בדיני החברות הוא, כי לחברה אישיות נפרדת מבעליה וכפי שכתבה ד"ר הדרה מור במאמרה 'הרמת מסך בבתי הדין לעבודה' ספר גרוס - מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס, עמ' 343, 345 (2015)): "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועיקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית. עקרונות אלו נשמרים בקפידה, והאנטרס להגנתם חוצה את כל שכבות העוסקים בנושא - המחוקק, בתי המשפט, המתקשרים, הנושים". בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם - קובי ביטון, 10.5.18 (להלן: "עניין שחם") כתב בית הדין הארצי לעבודה דברים אלו: "הכללים להרמת מסך ההיתאגדות הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק (ראו בין היתר: בג"צ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה [פורסם בנבו] (5.4.2017); בר-מור 346 - 347) וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים נוכח העובדה לפיה "העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת" (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.2002); ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין - G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ [פורסם בנבו] (31.10.2011)).

דוקטרינת הרמת המסך שהייתה בעבר פרי פיתוח הפסיקה מעוגנת כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן - החוק), בו נקבע כי "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". ובע"ע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, 22.5.06נקבע: "אין חולק כי הרמת המסך הנה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה. העילות המקובלות להרמת מסך הן הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, ערוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה, ריקון החברה מנכסיה ועוד. אכן, אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההיתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הנו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להיתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים קצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עיקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא-צודקות" (ד"ר א' חביב - סגל "מגמות חדשות בהילכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), עמ' 201).

...

נוכח התנהלות זו, יחד עם הפער המשמעותי מאוד בין סכום התביעה (שעמד על למעלה משני מליון שקלים) לתוצאה אליה הגענו, מצאנו כי אין לפסוק הוצאות לטובת התובע על אף שתביעתו התקבלה (בחלקה הקטן) וכי עליו לשאת בהוצאות הנתבעים בשל התנהלותו הכוללת בהליך בסך 10,000 ₪.

כמו כן, נוכח הנזקים שנגרמו לבעלי המניות, אשר נגררו להליך בעל כורכם וללא נימוק או כל הוכחה לצורך היותם צד להליכים אלה מאז שנת 2014, מצאנו כי יש לחייב את התובע בהוצאות בעלי המניות בהליך זה בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מבעלי המניות (מר מעתוק, מר בר-און, מר חכם ומר שחר).

כל הסכומים שלעיל - יקוזזו מהסכום שנפסק לטובת התובע בהליך זה. דהינו: בסיכומו של דבר על הנתבעת 4 לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום, סכום כולל בסך 64,395 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (9.3.2014) ועד למועד התשלום בפועל.

לשאלת בית המשפט האם מקובל עליך שמכתבים כאלה יצאו תוך שימוש בשמות החברות שבבעלותך, אני משיב שלא מקובל עלי".

סעיף 353א' לחוק החברות: סעיף 353א' לחוק החברות קובע כדלקמן: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". ברע"א 4128/17 LAUDERBAIE YACHTS LTD (חברה זרה) נ' טאוב, פסקה 14 (פורסם בנבו, 29.6.17) קבע כב' השופט דנציגר: "הלכה היא כי בנגוד לכלל במקרה של תובע אישי, כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפיה". בפרשת ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 13 (11.2.2009) פירט והבהיר כב' השופט (כיום המשנה לנשיאה) מלצר בהחלטתו המקיפה כיצד יש לבחון בקשה להפקדת ערובה על ידי תאגיד בעירבון מוגבל לפי סעיף 353א' לחוק החברות: "מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק).

מן הכלל אל הפרט: זהו סיכסוך עסקי בין שתי חברות המתפרנסות מאותו פלח שוק – מכירות תכשיטי יהלומים בישראל.

ככל ומר אלי שירי שילם את חובו לחברה ובהיעדר ראיה כי יש קשר בין הרשעתו לבין מצבה הכלכלי של כפריס או היתנהלותה, איני רואה מקום למתן משקל לנושא זה, בכל הנוגע לשאלת הטלת הערובה המונחת לפני.

...

בהתחשב בכל האמור לעיל ובהתחשב במכלול הזמן שתיאלץ קבוצת מכרות יהלומים ובאי כוחה להקדיש להגנה בתביעה זו, ואף בהיקפו הכספי של הסכסוך, אני מוצאת, כי הערובה אמורה לעמוד בהלימה לשיעור הוצאות אפשרי וסביר שיכול להיפסק בהליך הנוכחי ולא מעבר לכך.

בקביעת שיעור הערובה לקחתי בחשבון כי במסגרת בקשה מספר 15 החלטתי להטיל עיקול על נכסי קבוצת מכרות יהלומים להבטחת התביעה.

לאחר הפקדת הערובה, אקבע מועד לקיום ישיבת קדם משפט בתיק זה. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני רואה לנכון לחייב את כפריס בערובה להבטחת הוצאות קבוצת מכרות יהלומים בהליך זה בשיעור של 100,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד הידוע היום, תוך 60 יום מקבלת החלטה זו. הערובה תופקד בקופת בית המשפט ולאחר מכן אתן הוראותיי להמשך ההליך.

בתגובתו, טען המשיב כי די בהצגת ראשית ראיה להוכחת תביעתו, או ליכולתו לפרוע את הוצאות הנתבעים כדי לדחות את הבקשה לחייבו בהפקדת ערובה; הסיכוי שהבקשה לסילוק התביעה כנגד ה"ה על הסף נמוך, וזאת בהתאם להלכה הנוהגת; המערער מעולם לא ידע שהוא מועסק ע"י חברה בע"מ, מעולם לא קיבל תלושי שכר וכל המבחנים לבדיקת קיומם של יחסי עובד-מעסיק, נוטים לעבר המסקנה, כי ה"ה מזרחי היו מעסיקיו; ככל שתביעתו האישית כנגדם תדחה והוא יחויב בהוצאות, יוכלו ה"ה מזרחי להפרע מהסכומים שהם חייבים לו. החלטת הרשמת החלטת הרשמת לקבל את בקשת ה"ה מזרחי לחייב את המערער להפקיד ערובה נסמכה על הנימוקים הבאים: (1) נקודת המוצא הנורמאטיבית היא תקענה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), השתנ"ב-1991 (להלן – התקנות); (2) המערער אינו תושב ישראל ואינו תושב של אחת מהמדינות שאמנת האג חלה עליהן, ולכן הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה, אלא אם הראה המערער ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פרעון במקרה שייפסקו כנגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה; (3) התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד ה"ה מזרחי בלבד והמשיבה 3 צורפה רק במסגרת כתב התביעה המתוקן, אז נוספה לראשונה טענה לפיה ה"ה מזרחי נהגו עמו תוך הונאה, עושק והעדר תום לב; (4) המערער לא הניח כל תשתית ראייתית, ולו לכאורה, ביחס לטענות אלה שאף לא אוזכרו בתצהירים שהוגשו מטעמו; הבקשה לתיקון כתב התביעה אף היא לא גובתה בתצהיר, אשר עשוי היה לכלול היתייחסות לטענות אלה; לא הוצגה כל ראיה לכאורה לביסוס התביעה כנגד ה"ה מזרחי באופן ישיר והמערער הסתפק בהעלאת טענות כלליות, לפיהן עצם אי תשלום זכויותיו, לכאורה, מצדיק את חיובם באופן אישי.

לאור האמור לעיל, פסקה הרשמת, כי גם אם יתקבלו טענותיו של המערער, לפיהן לא שולמו לו כל הזכויות שהיו צריכות להיות משולמות לו על פי דין, אין בכך כדי לחייב באופן אוטומאטי את ה"ה מזרחי בתשלומן, שעה שהמשיבה 3 היתה מעסיקתו; הרמת מסך וייחוס חוב של חברה לבעלי המניות היא החריג לכלל עקרון האישיות המשפטית הנפרדת; הרמת מסך ההיתאגדות שמורה למצבים בהם הוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההיתאגדות וכי החברה ניצלה את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לבצוע תרמית, כשהחברה אינה אלא כסות בלתי חוקית לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבו את נכסיהם האישיים עם נכסי החברה; לא נטען כי החברה היא חדלת פרעון ולא הובא הסבר מדוע אין להסתפק בחיובה ככל שתביעת התובע תיתקבל; לא הובא תאור עובדתי לביסוס הטענה כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב או בכוונה להיתחמק מתשלום זכויות התובע וגם אם יסתבר כי לא כל זכויותיו של המערער שולמו לו, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי יש להרים את מסך ההיתאגדות, שאם לא כן, בכל תביעה שתתקבל, ניתן יהיה לחייב את בעלי המניות, והדבר שומט את הקרקע מתחת לעירון האחריות המשפטית המוגבלת; בבר"ע 67436-01-18 אמבולנס אוראל נ' בן ציון (ניתן ביום 31.01.18), קבע בית הדין הארצי מפי כב' השופט רועי פוליאק, כי התרופה לבעלי מניות הנגררים בעל כורחם להליכים בעילה של הרמת מסך "תוך חיובם בהוצאות משפטיות ולעיתים יצירת לחץ בלתי ראוי", היא דוקא בהגשת בקשה להפקדת ערובה; אין די בהפניה לכך שעשויים להיתקבל תקבולים עתידיים כיד לבסס יכולת כלכלית, לא כל שכן, כאשר התובע יצא מן הארץ זה מכבר.

...

בתגובתו, טען המשיב כי די בהצגת ראשית ראיה להוכחת תביעתו, או ליכולתו לפרוע את הוצאות הנתבעים כדי לדחות את הבקשה לחייבו בהפקדת ערובה; הסיכוי שהבקשה לסילוק התביעה כנגד ה"ה על הסף נמוך, וזאת בהתאם להלכה הנוהגת; המערער מעולם לא ידע שהוא מועסק ע"י חברה בע"מ, מעולם לא קיבל תלושי שכר וכל המבחנים לבדיקת קיומם של יחסי עובד-מעסיק, נוטים לעבר המסקנה, כי ה"ה מזרחי היו מעסיקיו; ככל שתביעתו האישית כנגדם תידחה והוא יחויב בהוצאות, יוכלו ה"ה מזרחי להיפרע מהסכומים שהם חייבים לו. החלטת הרשמת החלטת הרשמת לקבל את בקשת ה"ה מזרחי לחייב את המערער להפקיד ערובה נסמכה על הנימוקים הבאים: (1) נקודת המוצא הנורמטיבית היא תקענה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), השתנ"ב-1991 (להלן – התקנות); (2) המערער אינו תושב ישראל ואינו תושב של אחת מהמדינות שאמנת האג חלה עליהן, ולכן הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה, אלא אם הראה המערער ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שייפסקו כנגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה; (3) התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד ה"ה מזרחי בלבד והמשיבה 3 צורפה רק במסגרת כתב התביעה המתוקן, אז נוספה לראשונה טענה לפיה ה"ה מזרחי נהגו עמו תוך הונאה, עושק והיעדר תום לב; (4) המערער לא הניח כל תשתית ראייתית, ולו לכאורה, ביחס לטענות אלה שאף לא אוזכרו בתצהירים שהוגשו מטעמו; הבקשה לתיקון כתב התביעה אף היא לא גובתה בתצהיר, אשר עשוי היה לכלול התייחסות לטענות אלה; לא הוצגה כל ראיה לכאורה לביסוס התביעה כנגד ה"ה מזרחי באופן ישיר והמערער הסתפק בהעלאת טענות כלליות, לפיהן עצם אי תשלום זכויותיו, לכאורה, מצדיק את חיובם באופן אישי.

לאור האמור לעיל, פסקה הרשמת, כי גם אם יתקבלו טענותיו של המערער, לפיהן לא שולמו לו כל הזכויות שהיו צריכות להיות משולמות לו על פי דין, אין בכך כדי לחייב באופן אוטומטי את ה"ה מזרחי בתשלומן, שעה שהמשיבה 3 היתה מעסיקתו; הרמת מסך וייחוס חוב של חברה לבעלי המניות היא החריג לכלל עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת; הרמת מסך ההתאגדות שמורה למצבים בהם הוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות וכי החברה ניצלה את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת לביצוע תרמית, כשהחברה אינה אלא כסות בלתי חוקית לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבו את נכסיהם האישיים עם נכסי החברה; לא נטען כי החברה היא חדלת פירעון ולא הובא הסבר מדוע אין להסתפק בחיובה ככל שתביעת התובע תתקבל; לא הובא תיאור עובדתי לביסוס הטענה כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב או בכוונה להתחמק מתשלום זכויות התובע וגם אם יסתבר כי לא כל זכויותיו של המערער שולמו לו, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות, שאם לא כן, בכל תביעה שתתקבל, ניתן יהיה לחייב את בעלי המניות, והדבר שומט את הקרקע מתחת לעירון האחריות המשפטית המוגבלת; בבר"ע 67436-01-18 אמבולנס אוראל נ' בן ציון (ניתן ביום 31.01.18), קבע בית הדין הארצי מפי כב' השופט רועי פוליאק, כי התרופה לבעלי מניות הנגררים בעל כורחם להליכים בעילה של הרמת מסך "תוך חיובם בהוצאות משפטיות ולעיתים יצירת לחץ בלתי ראוי", היא דווקא בהגשת בקשה להפקדת ערובה; אין די בהפניה לכך שעשויים להתקבל תקבולים עתידיים כיד לבסס יכולת כלכלית, לא כל שכן, כאשר התובע יצא מן הארץ זה מכבר.

סבורני, כי צדקה הרשמת כשהחליטה כי יש בכך כדי לאזן באופן מידתי בין זכותו של המערער לבין זכויותיהם של ה"ה מזרחי, שכן פתרון זה מידתי יותר מאשר סילוק התביעה כנגדם על הסף כבר בשלב זה, בטרם ניתנה למערער האפשרות להביא ראיותיו בעניין.

באשר לסכום הערובה עצמו, מעבר לעובדה שלא נטען לגביו דבר בערעור, סבורני כי הוא סביר, מידתי, ולאור הנמקת כב' הרשמת, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתה ביחס לקביעת שיעורו.

סופו של דבר – הערעור נדחה והמערער יישא בהוצאות ה"ה מזרחי, ביחד ולחוד, בסכום כולל בסך 2,500 ₪, שישולם בתוך 30 יום מהיום.

בתשובת הנתבעת לתגובה, מפנה הנתבעת לפסיקה ומדגישה בשנית כי על פי ההלכה, חיוב תובעת בהפקדת עירבון לתשלום הוצאות הנתבעת, כאשר התובעת הנה חברה הוא הכלל ואי חיוב הוא היוצא מן הכלל.

אולם, כאשר מדובר בתובעת שהיא חברה בע"מ, כבעניינינו, חל סעיף 353א לחוק החברות שזו לשונו: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין." הכלל הוא איפוא, בעיניינה של חברה, כי יש לחייבה במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אלא אם היתקיים אחד החריגים כמובא בסעיף 353א לחוק החברות.

מאחר שלא הוכרעה לגופה המחלוקת בין הצדדים בפן החוזי ובתוך כך אף לא בפן הכספי, לא ניתן לקבוע כעת, בנגוד לשיטתה של התובעת, כי הנתבעת מודה בחוב כלשהוא אותו היא חבה לתובעת.

...

" לאחר בחינת טענות התובעת לעומקן ובחינת כתבי בי-דין, מסקנתי היא כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות לסטות מהכלל של חיוב החברה - התובעת בהפקדת ערובה שעה שלא עמדה היא בנטל להוכיח כי יש לחרוג בעניינה מן הכלל המורה על חיוב בהפקדת ערובה.

אני מורה אפוא לתובעת להפקיד עד ליום 21/07/20 ערובה (במזומן או ערבות בנקאית צמודה למדד) בסך של 37,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעת בתביעה שלפני, שאם לא כן, תהא הנתבעת רשאית לעתור למחיקת התובענה.

כיום, לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, הסמכות להרים מסך שמורה למקרים חריגים שבהם נמצא כי בעל מניות עשה שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה, "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" (סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות); או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה" (סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק).

מן הכלל אל הפרט, ולתשתית העובדתית תחילה: אין חולק שהנתבע הוא בעל המניות היחיד בנתבעת ושעסקינן ב"חברת יחיד".

גם ניסיונו של המערער "לצאת מהבוץ" על-ידי הקמת חברה חדשה – טענה אותה הזכיר בית המשפט, אך לא קבע ממצא עובדתי לגביה – אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחייבו בחובות החברה.

בעיניין חבה נ' ז'אן קבע השופט רובינשטיין, בצטטו את בית המשפט המחוזי, כי "כשהמדובר בחברה פרטית, בשליטה כימעט מלאה (אם לא מלאה) של בעל מניות אחד, 'ראוי להקל מעט בהאחזות בקרנות המזבח של עיקרון ההפרדה בין אישיות החברה ואישיות האורגן, וזה להבדיל מחברה ציבורית'" (פסקה 5(ב) להחלטה).

וראו את הצעתה לתיקון המצב בעמ' 147-143: ביטול האפשרות להיתאגד בחברה בערבון מוגבל שמספר בעלי מניותיה קטן משבעה; והעברת נטל הראיה לכתפי בעלי המניות של חברה פרטית שהגיעה לחדלות פרעון להוכיח שהחברה נוהלה באופן שאינו מצדיק הרמת מסך או הטלת אחריות אישית על פי המבחנים שפותחו בפסיקה), אך לא זה המקום להאריך.

...

הנתבע לא הציג כל ראיה שנעשה ניסיון לתאם את ביצוע עבודות התיקון עם מומחה בית המשפט ועם התובעים, ושהנתבעת לא זכתה לשיתוף פעולה בנושא זה. אני מקבל אפוא את טענת התובעים שהנתבעת הפרה את ההסדר הדיוני שבו התחייבה שעבודות התיקון יבוצעו בפיקוחו של מומחה בית המשפט (וראו לעניין זה חקירת הנתבע בעמ' 97-94 לפרוטוקול; וכן חקירת המומחה בעמ' 8, שו' 18-2).

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה וניתנים סעדים כדלקמן: הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 186,600 ש"ח בגין עלות תיקון הליקויים.

כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לכל אחד מיחידי התובעים 6-2 סך של 10,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, ובסך הכול 50,000 ש"ח. לבסוף, יישאו הנתבעים במלוא הוצאות התובעים כנגד קבלות וכפוף לחתימה על פסיקתה וכן בשכר טרחת בא כוחם בסך של 55,364 ש"ח (שהם 20% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ).