כפי שגם נקבע בפסק הדין הנ"ל, כאשר מדובר בתשלומי חובה, כדי לקבוע העם עסקינן "בעיסקה" על פי חוק מס ערך מוסף, על בית המשפט להכריע האם התמורה הנה בגדר "מחיר", שאז תחשב עסקה, או שמא עסקינן באגרה או במס על פי מהותם, שאז לא תחויב העסקה במע"מ. כאשר עסקינן בתשלום כפוי ללא תמורה עבורו, עסקינן במס, ואילו כאשר עסקינן בתשלום רצוני עבור נכס או שירות עסקינן במחיר.
הטעם לכך, כפי שהוסבר באותה פסיקה הוא שנוכח העובדה שעבודות הפיתוח נשוא ההיטלים, מבוצעות על ידי קבלני משנה או היזמים עצמם לעיתים, חזקה שאותם מבצעים, מגלגלים את עלויותיהם, לרבות המע"מ על העיריה, והרשות שאינה יכולה לנכות את מס התשומות, מגלגלת אותו למעשה בגובה התעריף המוצא ליזם.
על כן, מאחר ובמועד יישום החיקוק, היינו בשנת 2012, חיקוק ההצמדה העדכני בחוקי העזר אליו מפנים הוראות המעבר בכללי חישוב עלות ובכללי התעריפים, הוא חוק ההצמדה מ- 1984, אליו יש לפנות ולא לחקיקה מוקדמת יותר.
השורה התחתונה היא שבעוד שיש לדחות את טענות התובעת באשר לרכיב מכון הטיהור ולגבי רכיב ההצמדה, יש לקבל את טענותיה לגבי רכיב המע"מ.
הנתבע ישיב איפוא לתובעת את הסכומים שגבה מהתובעת בגין רכיב המע"מ, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם לנתבע ועד לתשלום המלא בפועל.
...
עוד הינו טוען לשיהוי שבגינו יש לדחות את התביעה בשל פגיעה בוודאות התקציבית של הרשות.
אלה לא בגדר הטענות שהצדדים הכלילו בגדר השאלות שבמחלוקת ולפיכך ויתרו עליהן, ודינן להידחות.
המסקנה על כן הינה, שכאשר קבעה עירית קרית מוצקין את גובה התעריפים, בתיקונים לחוק העזר (ביוב), שחוקקו לאחר כניסתו לתוקף של חוק מס ערך מוסף, היא כללה בתוכם גם את עלות המע"מ, על אף שהדבר לא נכתב במפורש.
