כך שעלתה טענה כלפי הבעל כי הוא בקשר עם אישה אחרת, והבעל לא מכחיש קשר, אך טוען שזו "רק ידידה".
כן האישה הסמכה את בית הדין לפסוק בשאלת גובה פיצוי הכתובה, כך שלא ברור מדוע היה על הבעל להמשיך ולהתנגד לגרשה.
• הנתבע בקשר עם נשים נוספות, ואף בדיון בפני בית הדין הודה כי יש לו הרבה ידידות.
חיוב גט רק בשל טענת עגון
עי' פד"ר יג עמוד 267 שם הביאו ראיות לכך שעיגון לבדו זוהי עילה מספקת לחיוב גט. והוכיחו את הדברים מירבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש, עמוד צא, מהדורת וילנא), וסיימו: "מדברי רע"א עולה בבירור שאף כשאין לאישה על בעלה תביעה לחיובי אישות, שהרי אסורה לו ואינו משעבד לה כלל, בכ"ז אינו רשאי לעגנה, וכופין אותו לגרשה, וכו'."
ועי"ש שהאריכו בראיות שעצם טענת העיגון (גם בלא עילה נוספת) היא עילה לחיוב גט או כפייה.
...
והוסיפו את דברי הפני יהושע (כתובות סד) שכתב על כך: "לשיטת הרמב"ם ז"ל בטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא, וכתבתי שם הטעם שאין רשאי לעגנה, ומשמע בכל עניין איירי, אפילו באינה באה מחמת טענה וכו'."
ובעמוד 273 הסיקו לאור כל האמור: "מסקנת הדברים, לדעת רוב הפוסקים טענת עיגון לבד הוי טענה לחייב את הבעל בגט, ובוודאי שהוה טענה לחייב את האשה לקבל גט, אף במקום דאיכא חדר"ג וכו'."
ואביא ציטוט מפסק דין הנ"ל של בית הדין הגדול (תיק מספר 1758, לא פורסם, במותב הדיינים הגאונים: כב' נשיא בית הדין הגדול הרב שלמה משה עמאר, הרב שלמה דיכובסקי, הרב עזרא בר שלום) שכתבו כך (אודות אשה שמעכבת את הגירושין לשם השגת מטרות ממוניות): "מן החומר שבתיק עולה שאכן יש מקום לחיוב בגט. שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, כפי שקבע בית הדין האזורי, ועל כך לא הוגש ערעור ע"י המשיבה. אף על פי כן מסרבת המשיבה לקבל גט, בכדי להבטיח את ביצוע פסק הדין לחלוקת רכוש שנידון בבית המשפט – במידה ועמדתה לחלוקת הרכוש לא תתקבל שם וכו'. אנו סבורים שאין להשתמש בגט כמנוף להישגים רכושיים, בנושא שנדון בערכאה אחרת. הצדדים אינם חפצים זה בזה, והדיון נסב כולו על הרכוש בלבד וכו'."
ואצטט מפסק דין בית הדין הגדול (פד"ר יט עמוד 52), שם כתב הגר"ש דיכובסקי שליט"א: "הנקודה השנייה ביחס לחיוב האשה בגט וביטול מזונות, ב"כ המערערת טוען כי מרשתו 'לא עשתה כל רע', ואין שום עילה לחייב בגט. יש בכך טעות בסיסית. כדי לחייב בגט אין צורך בעשיית 'מעשה רע'. בעל או אשה שאינם חפצים בשלום־בית, חייבים בגט, דרך אחרת אין. הרעיון של פירוד ללא גט אינו מקובל על בית הדין, וכל שאינה רוצה בשלום־בית יש מקום לחיוב בגט וכו'."
בנידון דידן נראה בעליל כי הבעל אינו חפץ באשתו ומוכן לעגנה עד שיתקבלו דרישותיו הכספיות, ממילא הרי הוא בכלל חיוב גט לבעל המעגן את אשתו, כפי שהובהר לעיל.
כן ראיתי גם בפסק דין אחר של בית הדין הגדול (מתאריך ט"ז טבת תשס"ט, נימוקי הדיינים הגר"ח איזירר והגר"מ חשאי) שכתבו (אודות בעל שבגד באשתו ועתה רוצה שייחיבו אותה בגט ויפסידו אותה זכויותיה): "טיעוניו של הבעל שפירוד ממושך הם עילה לחיוב גט אינם מקובלים עלינו. האשה לא מפסידה שום זכות מזכויותיה מחמת חוסר הסיכוי לשלום־בית. חוסר סיכוי לשלום־בית גורם שבית הדין לא יתעסק בהשכנת שלום־בית ולא יבזבז את זמנו לכך. אולם מאידך גיסא, כל עוד אין עילות גירושין, האשה אינה מאבדת שום זכות מהזכויות המגיעות לאשה". והוסיפו: "גם דברי הר"ח פאלאג'י לא באו לחדש כפייה שלא נזכרה בש"ס ובראשונים, לא לגבי האיש ולא לגבי האשה (במקום שיש חדר"ג או שיש מנהג שלא לגרש בע"כ). כל דבריו אינם אלא הוראה לבית דין להשפיע בדברים ובדיבורים וללחוץ באופן מוסרי, אבל אין בדבריו כפייה משפטית או פסיקה של הפסד זכויות כלל, וכך נהגו דייני בית הדין בגדול מקדמת דנא."
ובעניין זה הוסיף שם הגר"צ אלגרבלי שליט"א (אודות המקרה הנ"ל): "מצטרף למסקנה, אולם אם יפצה הבעל את האשה במה שחברתה במצב כזה תתפייס, ובכל זאת תסרב, יש מקום לדון בהיתר נישואין, מאחר שנראה מכל הפירוד הממושך שמאוסה עליו האשה". הרי מצינו בדבריו פתח, שגם לאשם בהפרת השלום יש לתת תקווה, ואם עברו שנות פירוד מרובות, אין סיכוי לשלום והאשה מאוסה בעיני בעלה, אם יציע לה פיצוי הולם והיא תסרב, יש לתת לו היתר נישואין (אך גם לשיטתו אין לחייב או לכוף אותה להתגרש).
וכך כתבו: "תביעתו החדשה של הבעל מבוססת על שתי עילות עיקריות: (א) כבר עברו עשר שנים של פירוד ביניהם ואין כל סיכויים לשלום לכן יש לחייבה בגט. (ב) האשה העלילה על בעלה שהוא חי עם אשה אחרת. לאחר העיון בחומר ובטענות החדשות שהושמעו אנו מחליטים כי לפי ההלכה אין לחייב את האשה לקבל גט בניגוד לרצונה."
וכך הסיקו (עמוד 109) ביחס לתביעה לחייב בגט מצד הסברא שאין סיכוי לשלום: "בנוגע לעילה א', כבר פסקנו כמה פעמים שאפילו אם אין סיכויים לחיי שלום אין לחייב הצד שכנגד לקבל גט אם הוא אינו אשם במצב שנוצר."
יש שכן מסתמכים על כך שאין סיכוי לשלום, אף מסברא בעלמא, ועי' בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 362, ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים הגאונים: הראשל"צ הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף, נשיא, הרבנים י. קאפח, מ. אליהו, בעניין חיוב גט), שם כתבו במסקנות: "כשמתברר לבית דין כי לזוג אין כל סיכוי לחזור לשלום־בית, פוסקים גירושין אף לפי תביעת הצד האשם בהפרת שלום־הבית."
ושם (בעמוד 364) סכמו ובארו: "אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בית דין זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיוון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג."
ואף הוסיפו מיד: "לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להיפרד בג"פ, ברוח פסק הדין של כב' בית הדין האזורי שליט"א וכו'."
ואולם עי שו"ת יביע אומר חלק ג – אה"ע סימן יח ד"ה (יג) "ובאמת", שם כתב הגר"ע יוסף זצ"ל כך: "וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל."
למסקנת הדברים, רוב הפוסקים נקטו שאין לחייב בגט עקב מצב נתון שאין סיכוי לשלום־בית, אולם מצב זה מטיל חובה על בית הדין שלא להתעסק בהשכנת שלום־בית ביניהם ולנקוט בכל הדרכים כדי להביא את הצדדים להיפרד בגט (לא כולל חיוב באמצעות הפסד זכויות).
מסקנה
הבעל חייב לגרש את אשתו.
