חיוב בארנונה על מגרש חניה ללא תשלום

התגובה לערר בתשובה לערר טען מנהל הארנונה, כי עסקינן בארבעה נכסים ובהם שטח בגודל 84 מ"ר המשמש מיגרש חניה ללא תשלום, שטח בגודל 1,198.42 מ"ר שהוגדר כבניינים שאינם משמשים למגורים, שטח נוסף בגודל 282.63 מ"ר המוגדר כחניונים במבנה ללא תשלום ושטח בגודל 96 מ"ר כשטח קרקע שעיקר שימושו עם המבנה (כפי מספרי הנכס שפורטו לעיל).

לבסוף קבעה הוועדה כי "לאור המסכת העובדתית שנפרשה בפני ועדת הערר במהלך הדיונים ניתן להגיע למסקנה כי ניתן לחייב במקרה זה את הבעלים לשאת בתשלומי הארנונה, שכן הוכח שבתקופה שבמחלוקת המשכיר ו/או מי מטעמו של המשכיר החזיק בנכס". עוד הוסיפה הוועדה כי "המקרה שבפנינו הוא דוגמא למקרה שבו יש לחרוג מהמסגרת שהוגדרה בסעיף 326 לפקודה, מאחר והוכח כי השוכר כבר אינו מחזיק בנכס ולא נימסרה הודעה על חדילת חזקה והוצגו נסיבות מיוחדות וראיות חותכות ביותר על חדילת חזקה בפועל המצדיקות העברת נטל תשלומי הארנונה על הבעלים של הנכס... מעדויות שהובאו בפנינו אין חולק כי בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס בתקופה נשוא המחלוקת הייתה העוררת ואין לקבל טענתה כי לא החזיקה בנכס". לפיכך, נדחה הערר.

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם הייתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם הייתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

...

יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים.

במילים אחרות אקליפטוס המקורית "יוצאת מהתמונה" עם כניסתה של אקליפטוס החדשה, וטענת העותרת בעניין זה כי אקליפטוס המקורית עדיין המחזיקה דינה להידחות.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו.

גרין טוען כי שטח החנייה לא שייך לו וכי אין לחייב אותו בדמי שימוש בגינו.

מעיון בהסכם השכירות, עולה שבסעיף 9 להסכם השכירות האמור שעניינו "תנאי השמוש במושכר" בס"ק (ז) הוסכם כי: "בגין מיגרש החנייה ושמירה במקום, יתחלק השוכר בהתאם למספר המטרים שהשכיר, יחד עם יתר השוכרים במיתחם. החישוב יעשה ע"י אליטל" לא הוברר מה טיב התשלום ולמי הוא בוצע, האם שולם בגין שמירה או ששולם מעבר לכך.

כמו כן, המדובר במיגרש שהיה פתוח לשימוש כלל הציבור, ונראה כי העובדה שיש חנייה למקום הובאה בחשבון בדמי השמוש שנקבעו לשטחים עצמם במכלול הנסיבות המצטברות שפורטו לעיל, גם אם ניתן לקבל את הטענה שגרין התעשר, ולו גם באופן עקיף, מהשמוש שנעשה בשטח החנייה, יש קושי בחיוב בדמי שימוש ובודאי בקביעת גובה דמי השמוש בהעדר תמונה מלאה יותר של מצב הדברים.

ונאמר שם מפי כב' הנשיא שמגר כך: "כללי ההתעשרות שלא כדין גם מחייבים מתן ריבית ריאלית על הסכום המושב: הריבית היא המייצגת את דמי השמוש בכסף, ואלה מגיעים לבעליו". כך גם, בע"א 8417/09 עירית ירושלים נ' ששון לוי, בפסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין נדחה ערעור בכל הנוגע לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית בגין חיוב בארנונה מיום הווצרות החוב ועד ליום הגשת התביעה, וזאת במצב דברים בו הגבייה של החיוב בארנונה נעשתה על ידי העיריה באופן רטרואקטיבי; הטענה של גרין כי אין לחייב בהפרשי הצמדה וריבית מבוססת על טענתו לשהוי בהגשת התביעה ואי משלוח מכתב התראה ע"י רמ"י עד לשנת 2015, כאשר לטענתו הסתמך על כך. כפי שפורט לעיל בקשר לטענת השהוי ביחס לעצם הגשת התביעה, אני סבורה כי גם בהקשר לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית, משעה שהוגשה תביעה קודמת שהופסקה (ככל הנראה לבקשת גרין), בשל התביעה בעיניין דוברוב שהוגשה על ידי גרין ואחרים, וכאשר ניתנה בהחלטת בית המשפט לרמ"י אפשרות לחדש את התביעה, ורמ"י אף ביקשה שם פיצול סעדים, לא מצאתי לקבל את טענת גרין כי הסתמך על כך שלא קיבל מכתב התראה מרמ"י ולכן סבר שלא תידרוש ממנו דמי שימוש, ככל שלא יקבע בענין דוברוב כי מדובר בשימושים המותרים לתושבי בצרה.

...

לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי גרין הצביע על עילת תביעה נזיקית העומדת לו כנגד רמ"י, לא שוכנעתי כי הופרה חובת זהירות כלפיו וכי רמ"י התרשלה בכך שלא התירה לו הקמת לולים במקרקעין נשוא התביעה שכנגד.

אף לא שוכנעתי כי הפלתה אותו לרעה מול אחרים וכי היא נוהגת לאשר, ככלל, שימוש ללולים במסגרת חוזי חכירה מסוג זה. לפיכך, לא מצאתי כי יש צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים לעניין הנזק.

סיכומו של דבר, התביעה שכנגד נדחית.

לעניין טענת המבקש כי שירותי החניה אינם שירות, אלא שימוש במתקני השדה, כשתשלום עבור שימוש חייב להיגבות כאגרה, הרי שירותי החניה בשדות התעופה הם "שירותים" שבמסגרתם מבוצעות פעולות נוספות מעבר למתן זכות שימוש במתקני החניה, וכך גם היתייחס אליהם המבקש בכתבי טענותיו.

איני מיתעלם מטענת המבקש כי במקומות אחרים משלם מפעיל מיגרש החניה ארנונה שאינה משולמת על ידי הרשות בנתב"ג, אך טענה זו נדונה במסגרת עילתו השנייה של המבקש בעיניין מחיר מופרז ובלתי הוגן, ואילו לעניין שאלת הסווג כתשלום או אגרה, די בהשוואת המחירים הנגבים על ידי הרשות למחירים הנגבים עבור שירותי חניה במקומות אחרים.

בנוסף, המבקש והמומחה מטעמו לא הציגו את שיעור ההשפעה של תשלום הארנונה על מחירי החניה.

...

אני סבור כי ראוי שמי שמבקש לטעון למחיר מופרז לא יסתפק בבחינת מבחן אחד בלבד, וכי כל עוד הדבר אפשרי, יבחן לפחות עוד מבחן אחד נוסף, וזאת נוכח הזהירות המתחייבת טרם קביעה כי מחיר הוא מופרז.

סיכום לאור כלל האמור לעיל נדחות עילתו העיקרית של המבקש וכן העילה החליפית.

בקשת האישור נדחית, אפוא, וכן תביעתו האישית של המבקש.

תחילתה של הפרשה ביום 04.11.03 בו ניתן על ידי הערייה צו לשימוש אירעי בנכס כמגרש חניה צבורי וזאת, מתוקף סמכותה לפי חוק הרשויות המקומיות (שימוש אירעי במגרשים ריקים) התשמ"ז-1987, לתקופה של 5 שנים.

אשר לכך, הרי שבהתאם להוראת סעיף 3 לחוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

...

לאור זאת הנני קובעת כי מתקיים בענייננו גם שיהוי אובייקטיבי.

לאור כל האמור, הנני קובעת כי דין העתירה סילוק אף מפאת שיהוי בהגשתה.

סוף דבר; משהעתירה כנגד המשיב 2 נדחתה על הסף ומשנדחו טענותיו של העותר באשר לחוקיות השומה והתיישנותה מזה ומאידך התקבלו טענות העירייה ולפיהן דין העתירה דחייה הן הואיל ולא ננקטו על ידי העותר הליכי השגה כדין והן מפאת השיהוי רב השנים אשר חל בהגשתה – הנני מורה על דחיית העתירה.

בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בהליך שעניינו דומה (עע"ם 4808/19) נדונה סוגיית סיווג שטחי חנייה שלא בתשלום, לאחר שעיריית תל-אביב שינתה את סיווג החניונים מ"נכסים אחרים" לקטגורית "משרדים, שירותים ומסחר". על-פי פרוטוקול הדיון שצורף לעתירה [נספח ח], הציע הרכב השופטים לעריית תל-אביב כי טרם יכריעו סופית בעיניין, תסכים היא לביטול פסק-הדין שניתן במחוזי ותחזור לנהוג לפי משטר החיובים הקודם.

הגישה הרווחת רואה בהגדרה זו תשתית לקביעת תעריף נמוך של דמי ארנונה על מנת לעודד בניית חניונים לציבור ובכך לסייע למצוקת החניה [בר"ם 4012/18 מנהל הארנונה בפתח תקווה נ' המכללה למנהל (נבו 25.06.2018)].

להמחשת חוסר התקינות של שינוי הסווג ופיצולו, אציין כי בצו הארנונה הסטורי לשנת 1999 [מוצג ג בעקרי הטיעון של העותרת] שובץ תת הסווג "חניה בשטח מסחרי, מקורה או פתוחה, לצרכי הציבור שלא בתשלום" תחת הסווג הכללי של "משרדים שירותים ומסחר". התעריף שנגבה בגינו היה 6.45 ₪ למ"ר, בהשוואה לסך 108.09 ₪ למ"ר עבור שימושים עקריים של חנויות, משרדים ובתי קפה וכיו"ב. באותה שנה ביקשה המועצה, וקיבלה, אישור של השרים להעלאת התעריף ב – 2.2%.

והינה, כדי להתגבר על טענת אי החוקיות הנעוצה בדיני ההקפאה טוענת המשיבה כי בפועל מיגרשי חניה שלא היו פתוחים לציבור הרחב לא זכו לסיווג של חניון גם קודם להוספת התיבה "הפתוח לציבור הרחב". דהיינו, לטענתה, בפועל לא מדובר ב"תת-סיווג" חדש או בשינוי המשפיע על סכום הארנונה אלא ב"הבהרה" בלבד.

...

מטעמים אלה דין העתירה להתקבל.

אני קובע כי החיוב שהושת על העותרת בגין סיווג של חניון מקורה בשטח מסחרי לא בתשלום או לשימוש פרטי (807) – בטל.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בכך שהתקיימו שני דיונים בעתירה וכן השלמות טיעון בכתב, אני מחייב את המועצה בשכר טרחת באי-כוח העותרת בסך 30,000 ₪.