חיוב ארנונה רטרואקטיבי בשל עדכון תעריף שנתי במשרד הפנים

עוד נפסק, כי בתקנות הארנונה לא קיים סיווג ספציפי ההולם תאטרון צבורי ועל כן אין מנוס מהמסקנה שתיאטרון צבורי חוסה תחת ההגדרה השיורית של "נכסים אחרים". מבחינה אופראטיבית, כך נפסק, התוצאה היא שתיאטרון הבימה יחויב בארנונה כ"נכס אחר", בהתאם לחיוב בו חויב כל השנים (קרי, התעריף המדורג), בתוספת שיעור עידכון שנתי.

המשיבה הודיעה לעותרות על תיקון שומות הארנונה באופן רטרואקטיבי, החל מיום 1.1.2016, תוך שהובהר כי לנוכח קביעות פסק הדין יוסיפו לחול עליהן התעריפים המדורגים שקדמו לתיקון הצוו.

בבקשה הובהר, כי משמעות השינוי המבוקש היא הפחתה בהכנסות הארנונה בהקף של כ-63 אש"ח. בקשת המשיבה נדחתה, כהאי לישנא: "ע"פ המודל להשוואת תעריפים, ממוצע תעריפי הרשות בסווג 'משרדים שירותים ומסחר' נמוך בהשוואה לרשויות דומות ו/או סמוכות ולפיכך, ועפ"י הקוים המנחים, לא ניתן לאשר את הבקשה שמשמעותה גם הפחתה" (ראו בקשת המשיבה ודחייתה – נספחים 9-8 לתשובת המשיבה).

קושי זה אף לא נעלם מעיני המשיבה, שפנתה לשרי הפנים והאוצר בבקשה שכל התיאטראות, הציבוריים כמו הפרטיים, יחויבו בתשלום ארנונה לפי התעריף המדורג.

...

בפסק דין בעניין הבימה, הורה בית המשפט על ביטול החלטת המשיבה להחיל תעריף אחיד ביחס לתיאטרון "הבימה" "ולנכסים דומים". אין בידי לקבל את טענת העותרות כי במונח "נכסים דומים" כוונת בית המשפט הייתה לנכסים בעלי שטח דומה.

התוצאה היא שהמערערת תחויב בארנונה כ"נכס אחר", בהתאם לחיוב בו חויבה כל השנים, בתוספת שיעור העדכון".

אף שברגיל נדרש אישור משרי האוצר והפנים לצורך שינוי סיווג (ראו, כהפניית העותרות, בר"מ 1966/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עירית כרמיאל (17.2.2008), פסקה 4), מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי אישור כנזכר אינו נדרש מקום בו שינוי הסיווג נובע באופן ישיר מפסיקת בית המשפט.

שוכנעתי כי בחירה זו מהווה החלטה סבירה אותה ניתן היה לקבל באותן נסיבות, ולא נמצא מקום להתערב בה אך משום קיומן הנטען של אפשרויות אחרות (וראו: בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678, 688; בג"ץ 6474/10 ‏עיריית ראשון לציון נ' שר הפנים (3.2.2014) סוף דבר נוכח כל המקובץ, העתירה נדחית.

עוד מציינת המשיבה כי לאחר הגשת הבקשה לשרים היא עידכנה את משרד הפנים בדבר קיומם של מקרים ספורים בהם חויבו חצרות בתעריף קרקע תפוסה.

עם זאת, "מבחינה עובדתית, אישור השרים ככל הנראה אינו כולל היתייחסות להעלאה, וממילא לא להעלאה הדרגתית, ולא לשאלת התחולה על עסקים כאלו ואחרים". בהמשך לעמדת משרד הפנים טענו העותרות בעיניין אלמוג יזמות טענה חדשה, היא למעשה הטענה נושא הבקשה לאישור דנן, כי מעמדה זו עולה כי עצם העלאת תעריף הארנונה בצו הארנונה לשנת 2008 לחצרות לא קיבלה את אישור השרים, או למצער קבלה אישור המבוסס על הטעייתם.

בהקשר זה, בית המשפט מונה נזקים רבים אשר יגרמו ועלולים להגרם לאנטרס הצבורי ולצדדים שלישיים אם בית המשפט יידרש לעתירה בדבר פגם משורשר בצוי ארנונה חרף השהוי שדבק בה. נזקים יגרמו מגל תביעות אזרחיות להשבת סכומים שנגבו שלא כדין והגשת תובענות ייצוגיות להשבה, אשר יביאו לגרעון בקופה הציבורית, המתנהלת על בסיס תקציב שנתי, ולחוסר אפשרות של הרשות לגבות את המס הדרוש להספקת השירותים המוניציפאליים עליה היא אמונה ולפגיעה בתושבים (פסקה 35-34).

גם אם מדובר בפגם של חוסר סמכות הרי "פגמים של חוסר סמכות אינם עשויים עור אחד ואינם מצויים באותו מדרג של חומרה. ברי כי לא הרי חוסר סמכות מודע או מכוון כהרי חוסר סמכות שמקורו בטעות תמימה; לא הרי חוסר סמכות גלוי וברור כהרי חוסר סמכות שמקורו בטעות תמימה; לא הרי חוסר סמכות גלוי וברור כהרי חוסר סמכות שמתגלה בדיעבד, בעקבות בירור של מחלוקת פרשנית כנה" (פסקה 43) ובית המשפט העליון קובע בעיניין זה: "בחינת מאפייניהן של עתירות המכוונות לפגמים משורשרים כבעניינינו מוליכה למסקנה כי מבין פגמי חוסר הסמכות, פגם מעין זה שנפל לפני שנים רבות מצוי במדרג חומרה יחסית נמוך, ואנטרס הציבור להדרש לו הולך ופוחת ככל שחולפות השנים" (פסקה 44) ומוסיף: "אותם שיקולים המטים את הכף שלא להדרש לתביעות אזרחיות בחלוף שבע שנים ממועד הווצרות העילה (תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית של תביעה כספית להשבה) בצד רשימת השיקולים שאותם מנינו לעיל מטים את הכף – בנסיבות החריגות של פגם משורשר רב שנים – שלא להדרש לבירור גופה של המחלוקת אף כשמדובר בפגם מנהלי" פסקה 47).

...

אף דין טענה זו להידחות.

דין טענה זו להידחות.

לאור כלל האמור הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.

לא ברור מדוע עורך התחשיב בחר להסתמך על שיעור הגידול בבניה לתקופה של שנתיים בלבד ואף עשה זאת רק מנתוני הארנונה, בעוד שהיו לפניו כל הנתונים האפשריים לאמידה ולחיזוי עתידי של הבנייה ל-5 שנים: בעת עריכת התחשיב היה נתון הממוצע של התחלות בנייה בשנים 2008-1995 (כ-160,000 מ"ר, לפי נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, נספח ד' לחוות דעת דדיה).

המבקשת צרפה לסיכומיה "נוהל עריכת תחשיב היטל סלילה ותעול צמוד ברשויות המקומיות – טיוטא" של משרד הפנים מחודש אפריל 2008 (נספח 1 לסיכומים) וטענה כי ניתן להשתמש בנתוני הארנונה בתנאי שעורך התחשיב יבצע התאמה בהתאם להוראת הנוהל הקובעת ש"ניתן להסתמך לצורך בסיס החיוב, על קבצי ארנונה מעודכנים שיוכפלו במקדם מעבר משטחי ארנונה לשטחים עתידיים לבניה, כך שבסיס החיוב ישקף נכונה את קצב הרחבות בניה ועיתוי ההשקעה בתשתית" (ר' סעיף 6.3.1 א' בטיוטת הנוהל האמור).

מדובר בפגם מהותי המבוסס על נתונים שהיו ידועים לעורך התחשיב במועד עריכתו ולא בדיעבד, ולכן אין מקום לטענה כי על פי פסיקת בית המשפט העליון לא ניתן לתקוף תחשיב על פי נתונים בדיעבד.

תיקון תעריפי חוק העזר הקודם נעשה לאור נוהל משרד הפנים המחייב רשויות לעדכן את תעריפי חוקי העזר שלהן כל 5 שנים, ולא משום שתעריפי חוק העזר הקודם היו פגומים.

...

על כן משהודעת החדילה לא התייחסה לחובות עבר, דינה להידחות.

סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בחלקה בהתאם למפורט לעיל.

הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטה זו בפנקס תובענות ייצוגיות.

תחילה הוצאה לעותרת שומת ארנונה התואמת את השטחים והתעריפים המוסכמים, ובסה"כ חיוב שנתי העומד על סך של 4,206,228.70 ₪.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, טוענת העותרת, לאי חוקיות הסיווגים והתעריפים העומדים בבסיס חיובה בארנונה, בהיותם חורגים מחוקי ההקפאה, אשר קובעים כי כל חריגה מהשיעורים המותרים לארנונה דורשת את אישור שר הפנים ושר האוצר, זאת מכח סעיף 9(ב) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

עוד טוענת המשיבה, כי הצהרת הצדדים המופיעה ברישא של סעיף 5 להסכם 2005 בדבר עידכון התעריפים המוסכמים בצו הארנונה, אינה נכונה, הואיל ובצו המיסים כבר קיימים תעריפים המתאימים לחיוב הנכס.

בין השיקולים שיבואו בחשבון בהקשר זה, ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד הנישום ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע [ראו: עע"מ 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, [פורסם בנבו], (20.11.11); ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' ששון לוי, [פורסם בנבו], (21.08.12); ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מיתקדמת נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, 789].

...

העתירה בתמצית: עניינה של עתירה זו בשתי דרישות חיוב משלימות לתשלום ארנונה לשנים 2012 ו-2013, בגין תחנות הטרנספורמציה ותחנת המיתוג וטרובינת הגז קיסריה המצויות בתחום שיפוטה של המשיבה (להלן ביחד: "הנכסים שבמחלוקת"), אשר הושתו על העותרת, תוך חריגה מהסכמי הפשרה עליהם חתמו הצדדים בשנים 2004 ו-2005, (להלן: "הסכמי הפשרה"), ואשר היוו הודעה מטעם המשיבה בדבר השתחררותה מההסכמים הנ"ל. יצויין כבר עתה כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי לכלל דעה כי יש מקום לקבל את העתירה באופן חלקי, כפי שיפורט בהמשך.

יצוין גם, כי עובר להגשת העתירה, הגישה העותרת ביום 13.05.13, "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית". לאחר קבלת תגובת המשיבה, החלטתי להיעתר חלקית לבקשה, כך שניתנה לעותרת ארכה להגשת עתירה מנהלית עד לא יאוחר מיום 16.06.13.

סיכום: אשר על כן, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני קובע כי, החלטת המשיבה להשתחרר מהסכמי הפשרה הייתה סבירה ובדין יסודה.

עם זאת, אני קובע, כי דין שומות הארנונה המשלימות מיום 23.07.12 ומיום 13.02.13 להתבטל.

בנוסף, אני קובע, כי הוספת הסיווג "תחנות טרנספורמציה" בצו הארנונה משנת 1995, נעשה שלא כדין, בניגוד לדיני ההקפאה ולפיכך דינו להתבטל.

משרד הפנים מפרסם מדי שנה נוהל להגשת בקשות לאישורים חריגים להעלאת ארנונה.

בעניינינו מציינת הערייה כי לא העלתה את תעריפי הארנונה השנתיים הקבועים בצוי הארנונה מעבר לעידכון התעריפים הקבוע בחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים) במשך יותר מ-8 שנים.

כמו כן, יש לציין כי העלאת תעריפים למסחר לא חייבה העלאה מקבילה גם בתעריפים למגורים (אף אם הרשות המקומית ביקשה זאת); כי לעותרים אין זכות קנויה ביחס למדיניות העלאת תעריפי הארנונה, וזו יכולה להשתנות מעת לעת; וכי ההחלטה איננה רטרואקטיבית, שכן תחילתו של אישור השרים היא בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן (כקבוע בסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים).

...

לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של בעלי הדין, הן בכתב הן בטיעונם הממצה לפנינו, לא שוכנענו כי הונחה עילה להתערבותנו בהחלטה נושא העתירה.

גם בטענות האפליה הנוספות לא מצאנו ממש.

על יסוד טעמים אלה אנו דוחים את העתירה.