חיוב ארנונה רטרואקטיבי בסכומים משמעותיים

חיוב רטרואקטיבי המוטל על צרכן בשל טעות של הגוף המחייב, במקרה בו אין כל מחלוקת באשר לתום ליבו של הצרכן, כמו בעניינינו, מן הראוי כי בית המשפט ינקוט כלפי חיוב כזה ב"יד קפוצה" ויימנע מהיעתר לו. כך לדוגמה, בעיניין הפ (אריאל) 13237-12-16 אדם גבריאל נ' מועצה אזורית שומרון נאמר, כי הנחת המוצא היא, כי חיוב רטרואקטיבי במס הארנונה הוא פסול והנטל לסתור הנחה זאת מוטל על הצד המבקש להתיר את החיוב, כאשר, ככלל, תהא ידו של בית המשפט "קפוצה" בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים ובכפוף למבחן דו-שלבי של סמכות וסבירות.

בעניינינו, כאשר מדובר בתובעת ששילמה באופן סדיר את חיוביה, ובשל טעות המונחת לפתחה של חברת הגז והפרת הוראה חקוקה מצדה, הצטבר חוב בסכום משמעותי ביותר - אין זה סביר שטעותה של חברת הגז תיתגלגל אליה.

...

כמו הדוגמא שנתתי קודם, חב' אמישיראגז היא פרטית וכל העבודה של האינסטלציה שכרוכה בקבלנים, אלה דברים שנעשים בתשלום וחב' אמישראגז לא יכולה לממן אותם, כי אם תעשה זאת כל פעם בסופו של דבר היא לא תוכל להתקיים.

התוצאה היא שעל הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום שגבתה ממנה שלא כדין בסך של 5,520 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

          ראה פסיקה בנוגע לחיובים רטרואקטיביים בעיניין ארנונה, שם נקבע כדלקמן: "..פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים לא שינה מהכלל שלפיו ראוי לנקוט "יד קפוצה" מקום שבו מתבקשת התרת חיוב רטרואקטיבי בארנונה.

             בעניינינו המדובר בתובעת ששילמה באופן סדיר את חובותיה והינה לפתע פיתאום, בשל טעות המונחת לפתחו של התאגיד ואשר לתובעת אין בה יד ורגל, מתברר לתובעת כי יש לה חוב בסכום שהוא עבורה סכום משמעותי ביותר, וספק אם יש לה את היכולת לשלמו, כאשר היא נידרשת לשלמו בבת אחת, להבדיל אם הייתה משלמת אותו בזמן אמת, לשיעורין, לו היה התאגיד שולח לה בזמן אמת חשבונות המשקפים את הצריכה האמיתית שלה (כמפורט לעיל החיובים בחסר התבצעו במשך כימעט שלוש שנים).

...

אני סבורה כי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת על התאגיד לפצות אותה בסך של 1,500 ₪.

כמו כן אני סבורה כי על התאגיד לפצות את התובעת בגין ההוצאות המשפטיות שנאלצה התובעת להוציא בניסיון להביא לביטול הדרישה, בסך של 944 ₪ אשר הוכחו באמצעות קבלות.

מכל האמור לעיל עולה כי על התובעת לשלם לתאגיד סך של 2,615 ₪.

עתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה נדחתה ברובה (למעט היתערבות בנוגע לחישוב הריבית) ונקבע כי המשיבה הייתה רשאית לחייב בארנונה באופן רטרואקטיבי לנוכח הטעויות שנפלו בשומות הקודמות שהוצאו ביחס לנכסי המבקשת.

במציאות בה הפסיקה קובעת שידו של בית המשפט תהא קמוצה במתן אפשרות לתיקון שומה באופן רטרואקטיבי לא היה מקום לאפשר למשיבה לגבות ממנה סכומי עתק לתקופה של 7 שנים.

הואיל ומדובר בסכום משמעותי יקשה על המבקשת לקבלו בחזרה במידה ותזכה בעירעור.

...

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות בשל שיהוי.

בחינת סיכויי הערעור מובילה למסקנה כי אכן קיימת שאלה משפטית שראויה לדיון במסגרת הערעור.

אולם בשלב זה עולה שהמבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שסיכויי הערעור מצדיקים להיעתר לבקשה.

בשקלול האינטרסים השונים של הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

בהתייחס לנסיבותיה הפרטניות של המערערת מסרה העדה כי במרפאה שמחזיקה המערערת נימצאו חריגות בנייה משמעותיות שהצדיקו גביית ארנונה למפרע.

בעירעור התייחסה המערערת גם להסכמי הפשרה שהושגו בין הערייה ובין חברת עמיחי ומוסך סנקביץ, וטענה כי פשרה משקפת "קניית סיכון" בלבד, וכי הסכמה לשלם סכום מסוים מתוך חיוב הארנונה הרטרואקטיבי – אין בה משום הודאה בכך שהחיוב היה מוצדק לכתחילה.

...

כאמור לעיל, בעקבות המסקנה בדבר היעדר קבוצה שאליה הגיע, בית המשפט המינהלי נמנע מלהכריע ביתר טענות הצדדים לבקשת האישור.

העירייה סברה כי שונות זו צריכה להוליכנו למסקנה כי העניין איננו מתאים לבירור במסגרת של תובענה ייצוגית; ואילו המערערת טענה כי אין כל מניעה לנהל הליך ייצוגי בגין טענות עקרוניות זהות, שבסופו ייערך בירור אינדיבידואלי של שיעור ההשבה לה זכאי כל חבר בקבוצה בגין הנזק שנגרם לו. גם בהקשר זה סבורתני כי יש טעם בטענת העירייה.

סוף דבר המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שבקשת האישור איננה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות.

הערייה הוסיפה, כי היה על המשיבה להודיע לה על תחילת העיבוד החקלאי של המקרקעין ועל זהות המחזיק, כנדרש לפי סעיפים 326-325 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ומשלא עשתה כן עליה לשאת בחיוב הארנונה הרטרואקטיבי.

בית המשפט המחוזי ייחס משקל גם לכך שגובה החיוב בארנונה עולה "לאין שיעור" על דמי השכירות שניתן לגבות עבור המקרקעין, וציין כי אילו המשיבה הייתה יודעת כי יהיה עליה לשלם ארנונה בסכום שכזה, לא הייתה משכירה את המקרקעין.

השיקול של הגנה על הסתמכות נחלש במידה משמעותית כאשר מדובר במקרה שבו הנישום אינו משלם כל ארנונה, וזאת כאשר מושכלות יסוד הן שהחזקה בנכס מחייבת בארנונה.

...

אולם, בשונה מבית המשפט המחוזי, אני סבורה שבמקרה דנן יש לייחס משמעות מעשית לכך שגם המשיבה הפרה את חובת ההגינות שלה כלפי העירייה.

במכלול הנסיבות, אני סבורה שהגבלת החיוב למשך שלוש שנים בלבד מבטאת את האיזון הראוי.

סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו כמפורט בפסקה 20 לעיל.