ביחס לאיזור הפנימי של השטח, קבעה הוועדה כי מדובר בחניון וכביש גישה אליו, הכולל מחסומים וביתן וכי אין סיבה נראית לעין שהוא ישמש ציבור אשר מצוי אינו בדרכו אל בנייני המשרדים או מהם.
"רחוב" – לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, היטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן דרך כהגדרתה בחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שבה עובר הכביש, שטחי השקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, למעט בנין, הדרוש במישרין לגביית האגרה, ההיטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישה ופסקאות (1) ו-(2) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972, וכן מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהוים חלק בלתי נפרד ממנה;
"בנין" – כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו;
"רחוב", כהגדרתו לעיל, הוחרג מהגדרת המונח "נכסים" ולכן הוא אינו בר חיוב בארנונה.
על כך נקבע, בעיניין מליסרון, כי:
"בדרך כלל, אף בנכס שהנהנה העקרי ממנו הוא ציבור בלתי מסוים מפיק מחזיק הנכס הנאה מסוימת מן הנכס שברשותו. מנגד, אף במקום שבו מוטל החיוב במס הארנונה על המחזיק בנכס בלבד- לגבי "נכסים" שאינם "רחוב"- ברור שגם ציבור בלתי מסוים נהנה במידה זו ואחרת מן השירותים הניתנים לנכס.
ועדת הערר הוסיפה וקבעה, על יסוד ממצאים אלו, כי השטח אינו צמוד לרחוב; כי חלקו המערבי מקורה באופן חלקי על ידי גגון המותקן בבניין המשרדי המערבי ולאורך רחוב הסדנאות; כי הוא מופרד מהמדרכה הציבורית לאורך רחוב הסדנאות וכן כי הוא מופרד מהחניון הצבורי שלאורך רחוב המנופים.
...
מכאן, הסיקה ועדת הערר כי לא ניתן לנתק את השטח ממבני העסקים הסמוכים אליו ואף אם הוא משמש גם ציבור בלתי מסוים, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי סיווגו הנכון הולם את הוראת סעיף 9.3 הנ"ל.
במסגרת הערעור שמלפניי, הודיעו הצדדים כי מוסכם עליהם שגודלו המדויק של השטח שבמחלוקת ייקבע על ידם בהסכמה, או על ידי ועדת הערר וביקשו למקד את המחלוקת בשאלת אופיו של השטח וסיווגו לצרכי ארנונה בלבד.
כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו הייחודיות ובנסיבות המקרה הנדון, מקובלת עליי עמדת המשיב לפיה זיקת ההנאה מהווה זכות נוגדת העלולה להגביל, במידה מסוימת, את זכות הבעלים.
בנסיבות בהן המערערת נחזית כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לשטח, אני סבור כי אין בכוחה של האינדיקציה בדמות זיקת ההנאה, לכשעצמה, כדי להוציא את החלטת ועדת הערר אל מחוץ למתחם הסבירות המנהלי.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ – דחיתי את הערעור.
