חיוב אישי של בעל מניות בחוב ארנונה של חברה מכח סעיף 8ג לחוק ההסדרים

עוד, העידה, כי התובעת השתמשה בסמכות שהוקנתה לה בחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992, וביום 25.1.06 תפסה ציוד של מכון הכושר על מנת לממשו לצורך פרעון החוב.

עוד, ציינה, כי התובעת ניסתה לנהל הליכים מינהליים כנגד הנתבע מס' 2 מכוח סעיף 8ג' לחוק לפיו התובעת זכאית להפרע מבעל השליטה בחברה, כל עוד לא הוכיח כי לא הבריח נכסים.

באשר לחיוב הנתבע מס' 4, הרי שיש לחייבו כיוון שהאחרון קיבל לידיו נכס, ציוד ומוניטין ועשה בהם כבשלו, מבלי לשלם תמורה ממשית בשל כך. עוד, הוסיפה, כי הישתמטות מכוונת מתשלום מס ארנונה, במשך שנים רבות, הנה בגדר היתנהגות בחוסר תום לב המצדיקה הטלת אחריות אישית על בעלי המניות ומנהלי החברה.

חיוב ארנונה בגין השנים 2002-2003 באשר לחוב בגין השנים 2002-2003, הרי שלטענת התובעת עצמה, הנתבע מס' 5, מר צבי אייזנברג היה בעל המניות בחברת דיאקום עד לשנת 2004, ומשבחרה לדחות את התביעה כנגדו, הרי שאין עוד מקום לידון בחיוב חברת דיאקום בגין שנים אלו.

באותם המקרים, בהם תהיינה נסיבות אשר מצדיקות זאת, יהא זה נכון וראוי להיתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה ולחייב את בעל המניות או מנהלה בחובה של החברה באופן אישי.

" כן ראה: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, נקע כדלקמן: "בגדרי הרמת המסך סבורני עוד, כי שביל הצדק ושביל תום הלב מביאים אותנו בסופו של יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי מדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגאנים) בחברה שבחרו בדרך היתנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו... לדעתי אפוא הביטוי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", הן בכלליותו והן בנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (כפי שקבע בית המשפט קמא במקרה דנן לגבי ס"ק ג(2)), והוא הדין לביטויים כמו "להונות או לקפח אדם" (כלשון ס"ק ג(1))- עניינם, בסופו שלך יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו.

...

" על יסוד ראיות הצדדים, מגיעה אנוכי למסקנה כי במהלך השנים נוהלה חברת דיאקום, ובהמשך, חברת שלגל, באופן ששילמה את חובות הספקים השונים מתוך ההכרה כי העדר התשלום יפגע בפעילות העסקית.

אתה אומר שבעל המניות פרע את החוב לבנק ? בסופו של דבר בעל המניות, בוודאות, פרע זאת.

סיכומו של דבר אשר על כן, ובהתאם לקביעות דלעיל, יחויבו הנתבעים כדלקמן: הנתבעת מס' 1 תחויב בסכום של 100,000 ₪.

חיוב המשיבים מכוח סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים כאמור, בית משפט חייב את המשיבים 2-3 בחוב הארנונה של החברה, ובשל חשיבות הדברים לטענות בעירעור, תובא להלן קביעתו בעיניין זה במלואה (ההדגשות להלן הן לא במקור): "סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים תוקן בשנת 2004, וזאת במסגרת סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תקוני חקיקה), התשס"ד – 2004 ותוקפו מיום 1/1/04, וזו לשונו :

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המאמץ בשינויים המחויבים את ההסדר שבפקודת מס הכנסה, מניח בבחינת חזקה שבדין, כי החברה שלא שלמה ארנונה, הבריחה את נכסי החברה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה כדי להיתחמק מתשלום החוב.

ככזה יש לראות את מחפוז כבעל שליטה בחברה, וממילא יש מקום בנסיבות המתאימות (וכך הן הנסיבות כאמור במקרה דנן) להטיל עליו חיוב אישי בתשלומי הארנונה של החברה מכח סעיף 8ג' לחוק ההסדרים, בדיוק כפי שהטילה השופטת קמא על בנו ואישתו, בעלי המניות בחברה.

...

באשר לטענה כי לא היה מקום לחייב את המשיבים במלוא חוב הארנונה, אלא רק כגובה נכסיה החברה שלכאורה הוברחו, דין הטענה להידחות, שכן היא לא הועלתה כלל בערכאה דלמטה.

המשיבים ישלמו למערערת שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ ומע"מ. הפיקדון שהופקד מטעם המערערת יושב לה באמצעות בא כוחה.

מעמדו של מחפוז בחברה, כעולה מפסק דינה של השופטת קמא (ואת קביעותיה בנדון אנו מקבלים, כפי שציין חברי כב' השופט זרנקין בפסק דינו), הוא כזה שבוודאי מחזיק בזכות למנות מנהל בחברה, בין בעצמו ובין בעזרת "קרובו" (אישתו או בנו בעלי המניות בחברה).

התביעה הוגשה בראשיתה כנגד חברה פרטית בשם "פיורה דורו הולדינג בע"מ" (להלן: "החברה"), וכן, כנגד אשר זליג גולדווסר (להלן: "הנתבע"), שהנו בעל השליטה בחברה, ורשום ברשם החברות כמנהל ובעלים של 99% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה.

קרי - האם ניתן לומר כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה, ללא תמורה ויש בכך כדי להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים; לחילופין, האם ניתן לחייב את הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע כי הייתה העדפת נושים, ושהנתבע פעל בחוסר תום לב, ובשיטתיות כדי להיתחמק מחוב הארנונה.

המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עוסק בשאלה מתי ניתן לחייב בעל שליטה, באופן אישי, בחובות ארנונה של החברה שבשליטתו.

אולם, אין באמירה זו כדי לקבוע כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעל מניות בחברה מכוח חוק החברות, אלא שנקיטה בצעד זה דורשת ביסוס של ממש, ויש לייחדה למקרים המתאימים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת.

...

אני מקבל נתון מהעירייה שלא שולמו חובות ארנונה במהלך התקופה שאני בודק אותה.

לא נטען שהחברה פעלה במימון דק, תוך נטילת סיכון בלתי סביר או בתרמית - ודין התביעה בעילה זו להידחות.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה דחייה.

עוד טענה התובעת כי החברה הפסיקה פעילותה וחזקה היא כי העבירה את נכסיה ללא תמורה לידי הנתבעים, כבעלי מניותיה, ולפיכך יש לחייבם באופן אישי לשלם את חוב הארנונה מכוח הוראות סעיף 8ג לחוק ההסדרים.

דיון והכרעה: התובעת נסמכה על שתי עילות לחיוב אישי של הנתבעים בחוב החברה לתובעת: האחת בהתאם להוראות סעיף 6 בחוק החברות והשנייה לפי הוראות סעיף 8ג בחוק ההסדרים.

" בכל הנוגע לעילה לפי סעיף 8ג בחוק ההסדרים הידועה גם בשמה "הרמת המסך הסטאטוטורית" נקבעה ההלכה הפסוקה: ברע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון מיום 25.10.12 (להלן: "פסק דין רומנו") נקבע: "קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהנתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית". בע"א (מחוזי ת"א) 63356-12-16 חננאל נ' עריית תל-אביב מיום 18.8.19 אף נקבע: "על פי לשונם של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה במשולב, בהנתן קיומו של חוב ופירוקה של חברה פרטית, לא מוטל על הערייה הנטל להוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. כלומר, עצם פירוקה של החברה החייבת מקים חזקה עובדתית (הנתנת לסתירה) כי בעל השליטה בחברה העביר לעצמו את נכסי החברה". ואשר לטיב נטל הראיה המוטל על בעל השליטה נאמר בפסק הדין הנ"ל: "על מנת לעמוד בנטל ההוכחה על בעל השליטה להציג תשתית עובדתית איתנה ולא די בטענות ובאמירות כלליות (וראו בעיניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעיניין רומנו בגדרי עא (ת"א) 23647-03-11 עריית יהוד-מונוסון נ' רומנו פסקה 17 (28.08.2012)), לצורך כך על בעל השליטה לספק למשל פרטים אודות עסקת מכירת הציוד, להביא עדים, ככל שישנם, אשר יכולים לשפוך אור על מכירת הציוד." עולה מדו"ח רשם החברות של החברה כי הנתבע 1 החזיק ב 181 מניות בחברה והנתבע 2, החזיק ב 92 מניות בחברה.

...

לו היו הנתבעים משלמים לכל נושי החברה באופן יחסי לגובה חובותיהם או לפחות על פי זכות הקדימה הנתונה בדין לכל אחד מהם, כמו לתובעת, – ניתן היה להימנע ממסקנה כי הועדפו נושים כאלה ואחרים.

סוף דבר, התביעה מתקבלת והנני מורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעים בתיק הוצאה לפועל 505134-05-19 כסדרם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה לידי ב"כ כוחם ובהעדר תשלום.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ אשר יצטרפו לקרן החוב בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל. ניתן היום, כ"א חשוון תשפ"ב, 27 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.

כללי במרכזו של תיק זה שאלת אחריותם האישית של הנתבעים 3-2 לחוב ארנונה של הנתבעת 1, אשר הנתבעים 3-2 הנם בעלי מניותיה.

לטענת התובעת יש להטיל את האחריות על הנתבעים 3-2 הן מכח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 הדן בהרמת מסך ההיתאגדות מעל בעלי מניות בחברה והן מכח סעיף 8ג לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 אשר מאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי שליטה בחברה בשל חוב ארנונה.

הרמת מסך מכח חוק ההסדרים לטענת התובעת יש מקום לחיובם של הנתבעים 3-2 בחוב הארנונה של הנתבעת 1 מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע כי לגבי נכס המוחזק על ידי חברה פרטית ואשר אינו משמש למגורים "...רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה בשנויים המחוייבים...". "הוראה זו מאפשרת למעשה "הרמת מסך" "שמובילה לגביית חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה בהתאם למועד החקיקתי של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה...". (ר' עע"מ 4072/11 עירית בת-ים נ. ירדנה לוי, עמ' 5).

לטענת ב"כ התובעת ניתן מכח סעיף 8ג לחוק ההסדרים לחייב בעלי מניות בחברה במלוא חוב הארנונה של החברה ללא תלות בהקף הרכוש שנותר בידי החברה בעת הפסקת פעילותה.

...

אין בידי לקבל טענה זו. סבורה אני כי הטלת האחריות הישירה מכח הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה היא כשעור הנכסים, ולא כגובה החוב.

מסקנה זו עולה הן מהוראת סעיף 119א(א)(3) בכללותה הקושרת בין הטלת האחריות האישית לבין העברת הנכסים ללא תמורה, הן מהוראת סעיף 119א(ג) הקובעת כי "לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה..." והן מתכלית החקיקה שעניינה מניעת הניצול הכרוך בהעברת הנכסים או הפעילות לצד ג' לצורך ההתחמקות ממס (ר' ע"א 2755/08 דליה פלח נ. פקיד השומה תל אביב 3).

סוף דבר אין מחלוקת כי חובה של הנתבעת 1 לתובעת עומד על סך 366,430 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.