"
נוכח גישה זו, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו בעיניין רשף קבלנים הנ"ל, כי ניתן לעקל רכב הרשום על שם חברה אחת, לשם גביית חובה של חברה אחרת, אם הוכח שיש להרים את מסך ההיתאגדות ביניהן, וכך נכתב שם:
"לאור האמור, אין להתערב במסקנה כי החברה המבקשת והחברה החייבת הנן חברות קשורות אשר בנסיבות העניין ראוי להרים את המסך ולראותן כישות כלכלית-עסקית אחת. מכאן גם ניתן לראות את הרכב כרכב שהוא קניינה של החברה החייבת ולהכשיר את העיקול ואת צו התפיסה שניתן לגביו לצורך מימוש חובותיה של החברה החייבת."
יש לבחון, אם כן, האם עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת 5 והנתבעות 1-2 נוהלו על ידי הנתבעים 3-4 באופן המצדיק הרמת המסך ביניהן.
האם ניתן לחייב את הנתבע באופן אישי בחוב הפסוק, מכח דוקטרינת הרמת המסך?
לטענת הנתבע, לא ניתן לחייבו בחוב הפסוק, משום שהתובע אינו נושה של חברה שהוא בעל מניות בה. לאור מימצאי חוות הדעת ועדותו של הנתבע החלטתי לדחות את הטענה.
אף אם הנתבע 4 לא היה בעל מניות בנתבעת 5, עולה מחוות הדעת כי היה אורגן של החברה – מנהל בכיר בה, כזה המשקיע מהונו הפרטי בחברה, ומתחלק ברווחיה.
בכך, יש כדי:
"להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטאנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת"
ד"ר א.חביב-סגל "מגמות חדשות בהילכות הרמת מסך" עיוני משפט יז' (תשנ"ב – נ"ג) 197, 214.
...
חיוב הנתבע מכח הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה:
ממכלול הראיות שהובאו בחוות הדעת של המומחה, ואשר לא נסתרו על ידי הנתבעים, עולה כי הנתבע 4 פעל בחוסר תום לב בעת שפעל להקמת הנתבעת 2, תוך ריקון הנתבעת 5 מנכסיה, מבלי לשלם תמורתם, בכך גרם להברחת נכסי החברה.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, במלואה.
כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסך 6,594 ₪ (חלקו בשכר טרחת המומחה והאגרה) ושכר טרחת עורך דין בסך 4,775 ₪.