חידוש ויזת תייר לישראל ורישיון נהיגה

לבקשתו של יצחק, התאפשר למערערת להכנס לישראל לצורך השתלבותה בהליך המדורג, על פי "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג הנשוי לישראלי". המערערת נכנסה לישראל באשרת תייר, ולאחר מכן ניתן לה רישיון לישיבת אירעי, שהוארך מעת לעת, עד ליום 31.5.2015.

בעקבות זאת הוזמנה המערערת ללישכת המשיב, וביום 16.11.2014 התייצבה והודיעה כי מאז 23.9.2014 היא שוהה במקלט לנשים מוכות, זאת בשל אלימות שנהג בה יצחק, ושבגינה היא חוששת לחייה.

בית הדין הוסיף וקבע כי "אין ואף לא נטען לקיומו של טעם הומניטארי אחר בעיניינה של העותרת", ומשכך החלטת המשיב בעיניינה של המערערת מבוססת ואין עילה להתערבות בה. יוער כי בעיניין ביתה של המערערת, הערר היתקבל בחלקו באופן שנקבע כי בקשתה תוחזר למשיב לבחינה מחודשת.

...

המשיב טוען כי קביעתו של בית הדין, ולפיה זיקתה של המערערת לארצה חזקה מזיקתה לישראל מבוססת, ועל פיה דין בקשתה לקבלת מעמד בישראל להידחות.

בעע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים ואח' (27.2.2011), קבע בית המשפט העליון: "נראה שהתקנתו של נוהל נפרד המסדיר את הטיפול במקרים בהם פקע קשר הנישואים בשל אלימות בן הזוג הישראלי, מלמד על התגבשות ההכרה בקיומו של אינטרס ציבורי לעודד קורבנות אלימות לעזוב את בעליהן המכים ולהתלונן כנגדם. כן מבטא הנוהל הכרה בכך שלאורו של אינטרס ציבורי זה יש מקום לאיזון שונה מהאיזון שנערך במקרים האחרים בהם פקע הקשר ומוסדרים בנוהל הכללי...הצורך לשרש תופעה כעורה זו וחשיבות האינטרס הציבורי באים לידי ביטוי בפיתוח כלים משפטיים בפסיקה ובחקיקה להגנה על נשים הנופלות קורבן לאלימות מצד בני זוגן... לצד שיקול זה, ניצבים כאמור שיקולים אחרים, הכרוכים בין היתר בקיומה של ציפייה לגיטימית של בן הזוג הזר, לרבות בת הזוג הזרה, שהחלה בהליך הסדרת מעמדה... שיקול מרכזי הכרוך בשיקול הציפייה הלגיטימית אולם עומד בפני עצמו, הינו שיקול הזיקה לישראל ולארץ המוצא". בעע"ם 5807/14 רזינובסקי נ' שר הפנים (15.10.2015) נקבע: "בהנחה שאכן הוכחה האלימות, על הוועדה הבינמשרדית לבחון את זיקתו של המבקש לישראל ביחס לזיקתו למדינת מוצאו...". בית המשפט העליון קבע באותו עניין: "לא מצאתי להתערב בקביעות העובדתיות של הוועדה הבינמישרדית ושל בית משפט קמא לפיהן לא קיימת זיקה עודפת של המערערת לישראל על פני אוקראינה...". מהמקובץ עולה, כי עיקר השלכתה של ההתנהגות האלימה כנגד בן הזוג הזר, היא בהבאת עניינו לבחינה לפני הוועדה הבין-משרדית כעניין שבשגרה; וכי במרכז הדיון שעל פיו תוכרע הבקשה – בחינה השוואתית של זיקתו של המבקש לארץ מוצאו לעומת זיקתו לישראל.

נוכח האמור לעיל אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין לעררים, ומשכך דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.

במקרה זה גם, על אף שבידי העותר אשרת שהייה מסוג ב/1, בנגוד לאחרים האוחזים באישור שהייה מסוג זה, העותר קיבל רישיון זה לאחר שניכנס לישראל שלא כדין, ורק על רקע מדיניות אי ההרחקה הזמנית שנהגה ישראל כלפי נתיני אריתריאה.

בדיון שהתקיים ביום 18.03.13 הדגישה ב"כ העותר כי לעותר נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רישיון במקרה זה: העותר שוהה בישראל כדין במשך 5 שנים עם רישיון עבודה; הוא למד נהיגה במשך זמן רב והשקיע בכך ממון רב; והוא קיבל רישיון ונהג במשך שנה שלמה כשהוא ממלא אחר כל דרישות הדין ונוצרה לו ציפייה לגיטימית לחידוש הרישיון.

יתרה מזאת, הרישיון ניתן לעותר לאחר שניטלו ממנו כל הפרטים, בכלל זה טביעות אצבע וצילום ביומטרי ובשל כך זיהויו אף קל יותר מזיהויו של תייר שניכנס לישראל באמצעות דרכון ואף מזיהויו של אזרח ישראלי.

...

לפיכך, העתירה מתקבלת בחלקה במובן זה שבקשתו של העותר לחידוש רישיונו תובא בחוזר לפני המשיב כדי שידון בה על פי המותווה בפסק דין זה. נוכח התוצאה, אין צו להוצאות.

הד ברור לדברים נמצא בעדות התובע עצמו עת העיד כי "הוא (הנתבע – רב"ה) היה ישוב בבית ואני הייתי מביא לו כסף כל שבוע" (עמ' 19, בשורה 20), וכי "העבודה הפיזית זה מהמשרד, מספר הנוסעים זה מהמשרד וגם משדה התעופה יש לנו ויזה" (עמ' 15, בשורה 32).

כך למשל אם הגיעו לישראל פחות תיירים הדעת נותנת שהייתה לצדדים פחות עבודה ופחות הכנסה.

על כך שהתובע נעזר בקביעות באחרים כדי להפעיל את המונית; נשא בהוצאות שונות ובהן רכישת המדים של נשר, חידוש רישיון הנהיגה שלו ותשלום קנסות; לא היה כפוף בעבודתו לנתבע אלא לסדרי העבודה של נשר; נשא בעצמו בתשלומים לביטוח לאומי ומס הכנסה כבר עמדנו.

...

הצדדים לא התייחסו לפסיקה זו בסיכומיהם ובכל אופן מצאנו להעיר כי דעתנו היא שיש לאבחן בין ענין לוגסי לענייננו.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

נטעים כי לא מצאנו שנסיבות העניין מצדיקות סטייה ניכרת מהמקובל בפסיקת בתי הדין לעבודה ביחס לשיעור הוצאות המשפט, כפי שהציע הנתבע (ובכלל זה ביקש שנפסוק לא פחות מ 50,000 ₪).

מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 (להלן: "טרסט") ולאחר שזו טענה כי אינה חבה בשל כך שלמנוח לא היה רשיון בר תוקף לנהיגה בשטחים צורפו הנתבעות מס' 2 ו-3 הקרן הישראלית והקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן בהתאמה "קרנית" ו-"אלסונדוק").

כניסתו של המנוח לישראל ביום 24.7.04 הייתה באשרת תייר שהתירה לו לשהות בישראל משך שלושה חודשים.

סעיף זה קובע כי: "הגיש נפגע, שהוא ישראלי, לבית משפט בישראל תביעה או בקשה לתשלום תכוף (להלן-התביעה), נגד מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית, נגד הקרן הפלסטינאית כמשמעותה בהסכם, או נגד המועצה הפלסטינאית (להלן-הנתבע), בשל תאונת דרכים שארעה בישראל, באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית והנתבע לא הגיש כתב הגנה לאחר שנימסר לו כתב התביעה כדין, או חדל מלהתגונן, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה לקרן והיא תודיע על כך למועצה הפלסטינאית, או למי שהיא הסמיכה לענין זה; לא הגיש הנתבע כתב הגנה או לא הודיע על חידוש הגנתו, לפי הענין, בתוך שלושים ימים מיום שנמסרה הודעה כאמור, תנהל הקרן את ההגנה בתביעה ותפצה את הנפגע בהתאם לפסק הדין שיינתן בה; הפיצוי יהיה בהתאם לדין החל במקום התאונה ובשיעור שחל שם;" (ההדגשה שלי – א.ד.) 14.

...

קרנית טענה כי אין דרך לחייבה כלפי התובע וכי טענות התובעים הנסמכות על סעיף 12 (ד'1) (1) לחוק הפיצויים לא הוכחו ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה.

כפי שפירטתי לעיל, אני סבור כי עצם הגשת התביעה כלפי קרנית, כפי שנעשתה כדי להקנות לבית המשפט בישראל זיקה לסכסוך, לא נעשתה בתום לב ולדעתי אין לאפשר לתובעים ליהנות מכך במתן פסק דין בתובענה וזאת ללא קשר לשאלת הדין החל והוכחתו כמו גם התחשבות בשלב שבו נטענת הטענה.

לפיכך, אני מקבל את טענות טרסט ואלסונדוק כי בית המשפט בישראל אינו פורום נאות לדון בתובענה.

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2.

כעבור 10 שנים, בשנת 1992, נכנס לישראל כתייר, תוך שימוש בדרכונו האמריקאי, וכך הוסיף לעשות, להיכנס ולצאת מישראל מספר פעמים בשנים שלאחר מכן.

בהסתמך על התעודה שהונפקה, טוען העותר, הוא קיבל רשיון נהיגה ישראלי וגם הנפיק כרטיס תושב ירושלים בעירייה, כך ש'מרוץ' השנים צריך להתחיל רק ממועד זה ואילך.

העותר טוען כי יש הבדל עצום בין הענקה מקורית של רישיון לבין חידושו של רישיון קיים אשר מחייבת את המשיבים להפעיל את שיקול דעת בסבירות ובהגינות, וכי בעניינו לא אירע כל דבר המצדיק לשלול את מעמדו ולבטל את רישיונו.

העותר אף ציין בבקשת אשרת הכניסה שלו מיום 13.3.06 כי הגעתו ארצה היא כתוצאה מניהול עניינים משפטיים בנוגע לעסקיו, הוא ביקש להבהיר "בפה מלא" שאין לו "כל כוונה להשתקע בארץ", וכי אין בכוונתו, כמו גם בכוונת אשתו ושמונת ילדיו, לוותר על האזרחות האמריקאית.

...

מנגד טוענים המשיבים כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותר אשר קיבל פעם אחר פעם החלטות ופסקי דין בעתירות שהוגשו על-ידו, והוא מצידו ממשיך לעשות דין לעצמו ולשהות בישראל במשך שנים שלא כדין.

על טענת העותר לפיה לא ניתנה לו זכות שימוע, משיבים המשיבים כי הודעתם על פקיעת הרישיון של העותר אינה קונסטיטוטיבית אלא דקלראטיבית ועל כן גם דינה של טענה זו להידחות.

לאור כל האמור לעיל, משנמצאה עמדת המשיבים סבירה והגיונית, אין עילה להתערב בה ולשנותה, והעתירה נדחית בזאת.