חזרה מהודאה בשלב הערעור קבילות הודאה בבית המשפט

ובלשון בית המשפט נוסחו הדברים כך: " העירעור דנן הוא אך דוגמה אחת מני רבות לתהליך שעובר המשפט הפלילי בשני העשורים האחרונים – משיח של ראיות לשיח של זכויות. בימים עברו, המשפט הפלילי היתמקד בעבודה המייגעת והאפורה של בחינת כל ראיה לגופה, קבילותה, משקלה והצטברותה למכלול של ראיות, והכל על מנת לממש את תכלית כל התכליות של המשפט – חקר האמת. אך בעשורים האחרונים דומה כי המקום של ה"יש הראייתי" הולך ונזנח לטובת טענות לפגמים כאלה ואחרים בחקירה ובהליכי התביעה, טענות לאי חוקיות של מעשה זה או אחר במהלך החיפוש-תפיסה-חקירה, טענות להגנה מן הצדק ועוד.

קיימת סיבתיות מובנית ומוסברת בגירסתם שניתן להבין באמצעותה את השלבים השונים של הארוע וכך גם קיים קשר הגיוני בין היתנהגות האב לתגובותיהם בשטח לרבות הסבר לבחירתם להכנס לדירה דרך המרפסת ולערוך את החיפוש ללא נוכחות שני עדים.

האב העיד שנכח בדיון הארכת המעצר בבית המשפט ביום המחרת והנאשם ראה אותו (פרוטוקול עמ' 97-96) , ומכאן שלא ניתן לקשור בין ההודאה למעצרו של האב.

בעדותו חזר בו הנאשם מהודאתו וטען שהודה בחקירה בעקבות מפגש עם עורך-דינו דאז שיעץ לו להודות בהחזקה לשימוש עצמי, הן כדי להפחית מחומרת העבירה והן כדי להוביל לשחרורו של אביו שהיה עצור (פרוטוקול עמ' 29).

...

המסקנה המתחייבת מכל אלה, שלא נסתרה חזקת הכמות ובהתאם לכך יש לקבוע שהנאשם החזיק בסמים שלא לצריכתו העצמית.

לפיכך על יסוד המשקל המצרפי של החיפוש והסמים שנתפסו בו, של הודאת הנאשם במשטרה שלפיה החזיק בסמים, ושל חזקת הכמות שלא נסתרה, אני קובע שעובדות כתב האישום והוראת החיקוק הוכחו במידה הנדרשת בפלילים.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשם בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודה.

ביחס למשקל שבית המשפט המחוזי ראה לייחס להודאות הקבילות של המערער, המשיבה סמכה ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי בעיניין זה. המשיבה הדגישה כי המערער הרחיב ביחס לפרטים שוליים, מבלי שנשאל עליהם מפורשות; לא היסס לומר כי ישנם פרטים שהוא אינו זוכר; ידע לפרט פרטים מוכמנים, שחלקם אף לא היו ידועים באותה העת לחוקריו; וכי הדרך בה תיאר את השתלשלות האירועים מלמדת כי מסר גרסה אותנטית ומהימנה.

העולה ממנו, בשילוב עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, הוא שהמערער שחזר את מעשיו באופן התואם להודאתו ולמציאות העובדתית ב"שטח", כ-5 חודשים לאחר יום הארוע, ללא היסוס של ממש, ובעודו מפגין בשעת לילה מאוחרת היתמצאות בזירה מורכבת.

את פסק הדין בעיניין אבו חדיר (ע"פ 2067/16 פלוני נ' מדינת ישראל (8.2.2018)) סיימתי במילים הבאות, שלצערי הרב, יפות גם לענייננו: "המעשים שביצעו המערערים, הפכו זה מכבר לפרשת אבו חדיר, וחרגו מד' אמותיו של תיק פלילי רגיל. הרצח מצריך חשבון נפש נוקב בחברה הישראלית בנוגע להתמודדות עם תופעות הגזענות וגרורותיהן, בדק בית מן המסד ועד לטפחות, בבחינת דע את נתיבי הגזענות, ראה דרכיה הרעות ובערת הרע מקרבך". השופט ש' שוחט: מקובלות עלי מסקנותיו של חברי הש' אלרון בכל הנוגע לקבילותן של ההודאות העוקבות, אותן שתי הודאות מהימים 19.12.2015 ו – 21.12.15, בהן פירט המערער את השתלשלות האירועים, שלב אחרי שלב, החל מהבשלת הרעיון בקרבו ועד לביצועו המלא של הפשע המזעזע והמחליא מושא כתב האישום.

...

בסופו של יום, בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.

אין עילה להתערב בהם, והם מחייבים מסקנה משפטית כי ההודאות העוקבות קבילות.

דינו של הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין להידחות.

העד הסביר : "...אני מתייחס להחלטה של בית המשפט לעניין הצוו, היא זו שמחליטה מה אני יכול לעשות בטלפון" (עמ' 138ש' 8-9) העד שב וציין כי הוא לא היתייחס לתוכן הקבצים ו"העברתי כמו שזה" (עמ' 137 ש' 14-15).

בע"פ 5954/06" יבגני סרנצ'וקוב נ' מדינת ישראל " נקבע: "...תעוד מלא ומדויק הוא שמאפשר לבית המשפט להתרשם מנסיבות מסירתן של הודאות, ומפרקטיקות החקירה הנוהגות. התעוד הוא בבחינת חרך הצצה של הערכאות אל הנעשה בחדרי החקירות... (השוו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי..."  בע"פ 9334/08 בית משפט עליון היתייחס באריכות לחשיבות תעוד, וקבע: "סעיף 8 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, קובע כי אם תועדה בתחנת המישטרה חקירת החשוד בכתב, יהיה התעוד בשפה בה היתנהלה החקירה, ואם לא ניתן לתעד את החקירה בשפה בה היא היתנהלה, יש לתעדה בתעוד חזותי או תעוד קולי. בעניינינו לא מולאה דרישה זו. במקרה הרגיל, אפשר ופגם זה היה מחליש מאוד את משקלה של ההודאה, ואף ייתכן כי היה יורד לשורש קבילותה. ואולם, בנסיבות מסוימות ניתן לבחון את משקל האמרה לגוף העניין, כדי לבחון האם רישומה חוטא לאמת (ראו: ע"פ 2285/05 מדינת ישראל נ' חמד, פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 5.12.2005); ע"פ 3687/07 טוכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (לא פורסם, 20.2.2008); השוו: ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 642 (2002)). במקרה זה אין לומר כי רישום האמרה בשפה העברית פוגע במשקלה באופן ממשי. חוקר המישטרה שגבה את העדות דובר ערבית על בוריה, והוא העיד כי תרגם באופן סימולטאני את דבריו של המערער במלואם. וכן, כי לאחר רשומם תרגם אותם למערער, אשר חתם על הדברים... כך, אין בפגם ברשום כדי להפחית באופן ממשי ממשקל האמרה...נוכח האמור, יש לדחות את טענות המערער בכל הנוגע לקבילות הודאתו ומשקלה". בע"פ 8208/07 "אלימלך נ' מדינת ישראל"נפסק :

 "הפרתה של חובת התעוד אינה מובילה מניה וביה לפסילת ההודאה" וכי יש להביאה בחשבון "כשיקול במניין השיקולים הרלוואנטיים" בשלב בו נבחנת "נפקות השמוש באמצעי הפסול על ההודאה" (ראו ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, פיסקה 24)". 

...

לאור האמור לעיל, המסקנה העולה ללא שהוטל בה כל ספק סביר, הינה כי הנאשם הפר חובת זהירות, בכך שנהג בחוסר מיומנות, וברשלנות, הביא את רכבו לסטות לימין הדרך ולהתנגש בגדר הבטיחות, וכתוצאה מכך גרם למותם של ארבעה מנוסעי הרכב ולפציעתם של נוסעים נוספים.

ומשכך, אני קובעת כי סטיית רכב הנאשם מהנתיב היתה בשל הגורם האנושי, היינו, התרשלותו של הנאשם.

אשר על כן, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

חרף זאת, לאחר מכן ובשלב די מוקדם של החקירה הודה בבצוע הפיגוע הגם כי ניסה למזער את חומרת מעשיו.

עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי היתנהל, מטבע הדברים, ביחס לקבילות ההודאות.

בגזר הדין שניתן ביום 20.6.2022, הועמד מיתחם העונש ההולם בין 20 ל-26 שנות מאסר בפועל והושתו עליו 23 שנות מאסר בפועל, תקופות מאסר על תנאי ופצוי לנפגעת בסך של 150,000 ש"ח. מכאן לערעור שלפנינו הנסוב על הכרעת הדין, אשר בו בעיקר שב וחזר המערער על הטענות שנטענו על ידו בבית המשפט המחוזי, לפיהן הודאתו לפני חוקריו הייתה הודאת שוא אשר חולצה ממנו באמצעים פסולים והיא חסרת כל משקל וערך; כי לכל הפחות היה על בית המשפט לידרוש תוספת ראייתית של ראייה חיצונית מסבכת מסוג סיוע; וכי פרטים שגויים שמסר במסגרת הודאותיו "מסגירות" את העובדה שלא מדובר בהודאת אמת.

...

בהתייחס לגרסה שמסר המערער לחוקריו, מצא בית המשפט כי מדובר בגרסה בעלת היגיון פנימי, רציפות ועקביות, אשר ניכרים בה סימני האמת.

מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי קיימות ראיות רבות התומכות בהודאת המערער ועונות על הדרישה של "דבר מה נוסף". כן נמצא כי ההגנה לא הצביעה על "דבר מה סותר" או על סתירות שיש בכוחן לפגום במידה משמעותית במשקלן של ההודאות.

דיון והכרעה עיינו ושמענו את טענות המערער בכתובים ובעל פה, ולא מצאנו כי יש בהם דבר המצדיק התערבות בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה אפוא.

שלבי ההוכחות וסיכומי הצדדים היתמקדו איפוא בשאלת מעורבותו הנטענת של המערער בארוע ההצתה.

[1: בדיון בעירעור, הדגיש הסנגור ש"לא ביקשנו מכבודכם לקבוע שאסור למשטרת ישראל לדובב קטינים, ברור שלא ביקשנו, אין טענה כזאת" [פרוט' הדיון, ע' 3 ש' 6]; ] בחינת ההודאה לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית: ההגנה מנתה פגמים בהפעלת מדובבים בענייניהם של קטינים ככלל, ובעניינו של המערער בפרט, ובית המשפט קמא שקל ודחה כל טענה.

קבילותה של הודאת המערער, לפי סעיף 12 לפקודת הראיות[footnoteRef:2]: [2: להיבטים בשימוש בדיבוב בכלל ובענייניהם של קטינים בפרט, ראו ע"פ 7482/20 פלוני נ' מ.י. (2021), סעיפים 33 ואילך; תפ"ח 932-01-16 מ.י. נ' פלוני (החלטה מיום 19.06.18), סעיפים 363-437; ע"פ 4109/15 מירז נ' מ.י. (2017);] דיבוב משטרתי הוא תחבולה חקירתית, שכתחבולות אחרות הוכרה זה-מכבר כרע הכרחי במילחמה בפשיעה, על-דרך חשיפת עבירות, איסוף ראיות וענישת עבריינים.

כל אלה מגבירים את החשש להודאות שוא, וכן לפגיעה בהוגנות ההליך; מצד הדין, סעיף 1א(א) לחוק הנוער הנ"ל דורש שהפעלת סמכויות כלפי קטין תיעשה תוך "מתן משקל ראוי לשיקולים של שקומו, הטיפול בו, שלובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהיתחשב בגילו ובמידת בגרותו", ופרק ג' לחוק עוסק בהתאמות דיני המעצר והחקירה הכלליים לעניינם של קטינים, שיסודן בעקרונות הכלליים; כפי שהדגיש בית המשפט קמא בהכרעת הדין [פיסקה 30], "נכון לקבוע בנוהל מסודר כיצד להביא מאפיינים ייחודיים אלה לביטוי בדיבוב קטינים במהלך חקירה"; הובא לעיונינו נוסח מעודכן של נוהל משטרתי 03.348.120, המסווג כ"סודי ביותר", שמועד עדכונו מאוחר לבצוע הדיבוב בו עסקינן.

...

לפיכך, אנו דוחים את טענת ההגנה ומאשרים את קבילות ההודאה.

אף אנו סבורים שבעניינו של המערער, החשש מפני חיברות-לעבריינות בכלא (socialization into crime), מדריך-מנוחה במיוחד.

כב' השופט העמית צלקובניק: אני מסכים כי יש לדחות את הערעור, כחוות דעתו המנומקת של חברי, כב' השופט דרויאן-גמליאל.

סוף-דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו (קביעת-דין, הרשעה ועונש).