חזרה לעבודה לאחר פרישה מוקדמת של מורה עקב שינוי בנסיבות

לאחר התאונה לא שבה לעבודתה וכעבור 10 חודשים לאחר התאונה הוצאה לפרישה מוקדמת לפי החלטת וועדה רפואית מחוזית של שירות המדינה במשרד הבריאות.

מאז התאונה חל בתובעת שינוי קצוני, והדבר הוכח בעדויות שנשמעו.

העובדה שהתובעת החליטה לפרוש מעבודתה מסיבותיה שלה אינה רלבאנטית לתיק זה. דוקא העובדה שהתובעת לא חזרה לכל עבודה למרות נכותה המזערית מוכיחה כאלף עדים שאין לכך כל קשר לתאונה.

ככל ובית המשפט יקבע שיש קשר סיבתי בין פרישתה של התובעת לבין ארוע התאונה הרי שתביעתה נבלעת בתגמולי המל"ל. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה שיש מקום להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 12.5% ואני דוחה את טענות התובעת לפיהן אינה יכולה לעבוד בעבודתה הקודמת ו/או בכל עבודה אחרת וכי איבדה לצמיתות את כושר עבודתה כמורה ו/או בתפקיד דומה אחר ו/או בכל תפקיד, ולהלן יפורטו נימוקי.

לא ניתן על סמך כל אותן עדויות לבסס מסקנה של קשר בין פרישתה המוקדמת של התובעת מעבודתה, לבין התאונה.

בנסיבות אלו לתובעת לא מגיע הפסד שכר בעבר עד לאותו מועד, אולם מגיע לה פיצוי בגין ניצול ימי המחלה בסך של 26,727 ₪ (ראה סעיף 2 לאותה הודעה, אשר האמור שם לא נסתר על ידי הנתבעת ועולה לכאורה מהמצורף לו, וראה בעיניין זה גם כמוצג ח' למוצגי התובעת).

...

אני סבורה כי בנוגע להפסדי העתיד מגיע לתובעת לקבל פיצוי בגובה חישוב אקטוארי מלא, שכן מדובר בנכות תפקודית, ביחס למקצוע בו הוכשרה, וכאשר סביר שיהיה לה ביטוי מלא, גם בכל עבודה חליפית שתבחר לבצע, ככל ותשוב למעגל העבודה.

אני סבורה אולם שיש לפסוק לתובעת סכום גלובאלי, לעבר ולעתיד, בגין רכיב עזרה בבית, בשל נכותה הקשורה לתאונה (כאשר נלקחו בחשבון תקופת אי הכושר) בסך 30,000 ש"ח ש"ח (וראו בעניין זה כי תוחלת חייה של התובעת הינה 82.6 לשיטת האקטואר מטעם הנתבעת ו – 87 לשיטת האקטואר מטעם התובעת.

לסיכום דין התביעה להתקבל, כאשר פירוט הסכומים המגיעים לתובעת פורט לעיל.

לאחר שבית המשפט העליון עמד על חובת הקטנת הנזק שחלה על ניזוק, מצא בעיניינו של המערער שם כי: "כפי שקבע בית המשפט, לא סיבות רפואיות או מיגבלות הנכות של המערער גרמו לפרישתו המוקדמת מעבודה של המערער. קביעה זו של בית המשפט מעוגנת בטיב נכותו של המערער ובאופיה. הנכות של המערער ברגלו אין בה כדי למנוע את עבודתו כמורה, מה גם שהוברר, שמעבידיו התאימו את חדר הכיתה שבו היה עליו ללמד לנכותו. תלונותיו של המערער הן על כאבים ועל צליעה בהליכה, אך לצורך עבודתו אין הוא נידרש להליכה של ממש. ראוי גם להזכיר, שעל-אף נכותו המשיך המערער בטיולי רגל ליליים כבעבר. דהיינו, הליכה אינה מזיקה לו והוא מתמיד בה גם להנאתו. מסתבר גם, שמעבידיו גילו הבנה והתחשבות במצבו, כפי שהודה בכך גם המערער, והם מוכנים לבוא לקראתו ולהקטין את קשייו, ולא באה מפיהם כל דרישה שיחדל לעבוד אצלם. אף עובדה היא, שהמערער חזר לעבודתו ועבד במקום האחד משך שנה ובשני משך שנתיים, קודם שפרש מהעבודה. אין כל טענה שלא היה מסוגל לבצע את עבודתו, והתמדתו בה משך התקופה כאמור מלמדת אף היא על יכולתו לעסוק בה. נוכח העובדות כאמור, ועל-פי היתרשמותו של השופט המלומד מהמערער, קובע בית המשפט, שהמערער פרש מעבודתו כמורה לפי בקשתו, שלא מחמת מצב בריאותו; כמו כן קבע השופט מפורשות, שאינו מוכן לאמץ את גירסת המערער שהגורם לפרישתו היה נכותו... גם אם נקבל את דבריו של המערער, שנגרמו לו אי-נוחות ואי-נעימות בשל הישתתפות מעבידיו ותלמידיו במצבו עקב נכותו - אין באלה כדי להצדיק את פרישתו מהעבודה, וזו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו להקטין את נזקיו. מטבע הדברים, כל אימת שנגרמת נכות לניזוק ונכות זו גלויה לעין, עלולות להגרם לו אי-נוחות או בושה בפני הסביבה בה הוא חי. אך תופעה זו מוכרת וידועה היא, ואין בה כדי להצדיק פרישה מעבודה, שאם לא תאמר כן, הרי בכל מקרה של נכות גלויה ניכרת יוצדק הניזוק בהימנעו לחזור למעגל העבודה. היתנהגות כזו אינה היתנהגות שאדם סביר הפועל להקטנת ניזקו היה נוקט בה. ראוי להדגיש, שאין המדובר בעניינינו בקיום נכות נפשית או נוירוטית לניזוק בעקבות התאונה, נכות אשר יש בה לפעמים כדי להסביר, ובנסיבות רפואיות מתאימות אף להצדיק, פרישה ממקום עבודה. בעניינינו, על-פי גירסת המערער "לא היה נעים" לו ו"לא נוח" היה לו להמשיך בעבודה.

אולם, התובע ביקש (סעיף 7 לסיכומיו), כי בית המשפט יתחשב באמור בפרוטוקול הדיון בלישכת הבריאות המחוזית מיום 27.12.2017, לפיו "בהמשך הועדה הנבדק שינה את דעתו מאז הועדה הראשונה ב 16.7.17 כאשר הודיע שברצונו להפסיק לעבוד. מוסר היום שלפחות שנתיים שאינו עובד מתסכלות אותו חושב שהיום יכול לחזור לעבודה עם מיגבלות בעבודה פרונטאלית. מציג מכתב מד"ר דורית ויינברג - רופאה תעסוקתית מ 27.11.16 בו ממליצה עבודה פרונטאלית 10 שעות שבועיות במקום 20 ללא יציאה לטיולים וללא הליכה ממושכת". מן האמור ביקש התובע להיבנות, ולטעון כי פרישתו המוקדמת אינה מרצונו, אלא שהיא מאולצת, ונכפתה עליו, נוכח קביעת לישכת הבריאות המחוזית שאינו כשיר להמשיך לעבוד גם כאשר ביקש לעבוד תוך הפחתה בשעות העבודה הפרונטליות.

מעבר לכך, יודגש כי קיים טעם נוסף ועצמאי לדחיית רכיבי התביעה המבוססים על הטענה כי פרישתו המוקדמת של התובע היא בעקבות התאונה, משלא הוכח במידה הדרושה הנזק הנטען שניגרם לתובע בשל כך. במלים אחרות, גם אם נניח לצורך הדיון כי התובע היה מוכיח שהתאונה גרמה להפסקת עבודתו כמורה (וכאמור, קיימים די והותר טעמים לדחיית טענתו זו), הרי דין התביעה של התובע בעיניין זה להדחות, מחמת העידר הוכחה מספקת של הנזק שניגרם בגין פרישתו המוקדמת.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר לנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי, את התיעוד הרפואי שהוגש, את חוות דעת פרופ' ירניצקי ועדותו בפניי וכן את עדותה של הפסיכולוגית, מצאתי כי אין ממש בטענות התובע בהקשר זה. ייאמר מיד; עיון בתיעוד הרפואי מעברו של התובע, לא מותיר כל ספק באשר לקיומו של מצב קודם רציני אצל התובע, בתחומי רפואה מגוונים אך בעיקר בתחום הנוירולוגי, שכלל תלונות רבות וממושכות, במשך יותר מ-25 שנה, בין היתר, על כאבי ראש, בחילות, והפרעות שינה.

בנוסף, כאמור, אין לפניי קביעה לפיה התובע סבל מנכות זמנית בעקבות התאונה, בתקופה כזו או אחרת, ולפיכך, יש ממש בטענת הנתבעת שדין התביעה בראש נזק זה להידחות, בהעדר הוכחה.

עלות חוות דעת: טרם סיום, אני מקבל את טענת הנתבעת כי יש לנכות מסכום הפיצוי שייפסק לתובע, את העלות בה נשאה בגין חוו"ד ד"ר ניר, משלא נקבע בחוות דעתו נכות צמיתה אצל התובע בתחום הא.א.ג., אף לא נכות זמנית, ואף מסתבר בדיעבד כי למעשה לא היתה ולו גם ראשית ראיה למינוי, שכן טענות התובע היו טענות סרק וכל התלונות היו קיימות עוד לפני התאונה.

החיובים עבור שכ"ט המומחים מתקזזים זה כנגד זה. סוף דבר - אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 65,630 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן החזר אגרת פתיחה ששולמה.

התובעת אינה מקבלת את טענות הנתבעת כי הליך קבלתה לעבודה הופסק בטענה כי המשרה לא היתה רלוואנטית באותה עת. לעמדתה הסיבה היתה סרובה למסור את גילה, וזאת גם לנוכח העובדה שלמרות ההודעות שהיא שלחה לגב' כהן, גב' כהן לא חזרה אליה, כאשר קיים "סימן כחול", המעיד על כך שגב' כהן ראתה את ההודעות.

סעיף 1.23 לתקנון שירותי עובדי ההוראה – שעות גיל, קובע, כי החל מגיל 50, הקף המשרה של המורה משתנה ושעות ההוראה פוחתות.

לסיכום הדברים: אנו קובעים כי שאלת גילה של התובעת כלל לא הוותה שיקול לקבלתה של התובעת לעבודה בבית הספר; התובעת נישאלה לגבי גילה לאחר שסיפרה כי פרשה לפרישה מוקדמת ומקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי מדובר במידע רלוואנטי בנסיבות העניין; הנתבעת הוכיחה כי היא מעסיקה מורים רבים בבית הספר שהם מעל גיל 50 ומעל גיל 67, בהם מורים שהתקבלו לאחר הריאיון עם התובעת; הליכי המיון לקבלה לעבודה לא הופסקו לאחר שהתובעת נישאלה לגילה, והיא הוזמנה לריאיון עבודה מקצועי.

...

כבר בתחילת הדברים נבהיר כי לא מצאנו לנכון לקבל את תביעתה של התובעת.

לסיכום הדברים: אנו קובעים כי שאלת גילה של התובעת כלל לא היוותה שיקול לקבלתה של התובעת לעבודה בבית הספר; התובעת נשאלה לגבי גילה לאחר שסיפרה כי פרשה לפרישה מוקדמת ומקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי מדובר במידע רלוונטי בנסיבות העניין; הנתבעת הוכיחה כי היא מעסיקה מורים רבים בבית הספר שהם מעל גיל 50 ומעל גיל 67, בהם מורים שהתקבלו לאחר הריאיון עם התובעת; הליכי המיון לקבלה לעבודה לא הופסקו לאחר שהתובעת נשאלה לגילה, והיא הוזמנה לריאיון עבודה מקצועי.

בנסיבות אלו תביעתה של התובעת נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 3,500 ₪, סכום הכולל מע"מ, וזאת בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית בפועל.

במסגרת מיזכר ההבנות הצדדים הגיעו להסכמה ביחס לשינוי אירגוני בנוגע למנהלי מכירות איזוריים, הכולל גם תכנית פרישה מיטיבה (תשלומי פנסיה מוקדמת או לחילופין פיצויים מוגדלים), רק לחלק ממנהלי המכירות האיזוריים שסיימו את עבודתם עקב השינוי האירגוני.

אנו סבורות כי בצדק סברה אסם כי באותה נקודת זמן אין להכליל את המנוח בהסכם הדן בשינויים אירגוניים שלא היו רלוואנטיים לגביו באותה עת, בזמן בו הוא עסוק בשיקום מצבו הרפואי , וכלל לא ברור האם מבחינה קוגניטיבית היה כשיר לנהל שיחה או לקבל החלטה לגבי המשך עתידו התעסוקתי , בפרט שעה שאסם הבהירה כי ככל שהתובע היה מסוגל לחזור לעבודתו, לא הייתה בוחרת בסיום העסקתו לאור היותו עובד מוערך.

סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970 (להלן – חוק החוזים) מורה כדלקמן: "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים." בנוסף, הוראת סעיף 18(ב) לחוק החוזים קובעת: "במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו." אם כן, על פי הוראת חוק החוזים, כאשר הפרת החוזה נגרמת בנסיבות שאינן באשמת אותו צד, תהא לו הגנה בתנאים המנויים בסעיף 18 (א) שלעיל.

אסם המתינה חודשים ארוכים טרם פנתה למשפחת המנוח על מנת לסיים את העסקתו וזאת בחודש 9/20, כאשר לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים, המנוח פרש לבסוף מעבודתו על פי הודעתו ממכתבו ביום 12.7.21 בלבד.

מובן כי אין בנסיבות אלו כדי להשליך על המקרה של המנוח אשר הנו שונה בתכלית, עת פרישתו של דודו נעשתה מרצון, בעוד המנוח פרש מסיבות רפואיות שלא אפשרו את המשך עבודתו.

...

התובעת לא סתרה את טענת אסם וממילא במסגרת סיכומיה זנחה את טענותיה בעניין זה על כן, דין טענות אלו להידחות.

לאור האמור לעיל, ובהתחשב בכך שמדובר בפיצוי הנתון לשיקול דעת בית הדין, מסקנתנו הינה כי בנסיבות העניין, אין להעניק פיצוי בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה נדחית.

שקלנו בכובד ראש האם לחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד בשם לב להיקף התביעה והסכום הנתבע (1.109,496 ₪) אולם, בשם לב לנסיבות המקרה הנדון ולא בלי היסוס באנו לכלל מסקנה כי לפנים משורת הדין יישא כל צד בהוצאותיו הוא.

לאחר הדיון המוקדם הוסיף התובע וטען כי לא הוסבר לו כיצד שיעור החוב חושב.

המוסד חזר על טענותיו ולפיהן נוכח דיווח ההכנסות על ידי התובע וגובהן בדין הוקטנה ונשללה זכאותו לקיצבה באותו חודש, וחזר על טענותיו לפיהן התובע יכול לשוב ולפנות לועדה לביטול חובות נוכח השינוי בנסיבותיו וכן לחזור ולהגיש תביעה להבטחת הכנסה ולקצבת נכות כללית.

לגופו של עניין - סעיף 20 בחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 מורה למקבל הגימלה להודיע "למוסד לביטוח לאומי בכתב על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי, בהכנסותיו או בעיניין אחר, שלגביהם מסר בעבר מידע למוסד או בעיניין שלגביו הודיע לו המוסד כי הוא דרוש לצורך קבלת גמלה, בתוך 60 ימים ממועד השינוי, והכל אם השינוי עשוי להשפיע על זכאותו לגימלה או שיעורה". בהליך שלפנינו, הודה התובע כי הוא עבד אצל מספר מעסיקים ולא דיווח על מלוא הכנסותיו מכל מעסיקיו למוסד.

נדגיש, שגם בפניותיו לועדה לביטול חובות פרש התובע את מכלול נסיבותיו האישיות, פרט כי לטענתו הוא עבד שעות מעטות בשכר נמוך, ציין כי הוא לא מבין כיצד החוב הגיע לשיעורים אליהם הגיע והוסיף כי הוא לא קיבל הודעה עם הווצרות החוב.

טענותיו של התובע נדחו תחילה על שום אי המצאת מלוא תלושי השכר, ורק לאחר שפנה עם הנתונים שהיו בידו – הוחלט לבטל 40% מיתרת החוב בשל נסיבותיו הסוציאליות.

...

כפועל יוצא מכך, ביום 26.12.19 נערכה עם התובע שיחת טלפון בה הסבירה פקידת התביעות לתובע כי נוכח עדכון הכנסותיו אין מנוס מהפסקת תשלום הגמלה, ואף נשלח לו מכתב על כך מאותו יום.

עוד נציין כי מעיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו נמצאנו למדים כי התובע פנה למחלקה המטפלת, ומשם הופנה לוועדה לביטול חובות שדנה בטענותיו שלוש פעמים.

סוף דבר החוב שנוצר לתובע בשל קבלת תשלומי גמלת הבטחת הכנסה ביתר נוצר כדין, ועל כן, התביעה נדחית.