עיקר טענות הצדדים בנושאים שבמחלוקת:
לטענות התובע הצדדים היו ידועים בציבור החל משנת 1995 ועד לשנת 2002 אז נישאו, ובתקופה זו חלה עליהם חזקת השתוף; בשנת 2003 נישאו כדין ומכאן, החל ממועד זה חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן:"החוק"); לדידו, כל הראיות והעדויות מלמדות שמשך כל 20 שנות חייהם המשותפים ניהלו משק בית משותף וקיימו חיי זוגיות משותפים, כשהוא נשא בנטל הכלכלי העקרי.
וכך נקבע בע"א 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית, נד(4) 625 (2000); "אכן, הלכה פסוקה היא כי שתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השתוף בזכויות, גם שתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי מישפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הנו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה."
המלומד עו"ד אריאל דרור מסביר בפרק ח' לספרו "חלוקת רכוש בהליך גירושין" את עיקרון שתוף החובות בין בני זוג מכח סעיף 6, כדלקמן:
"ההנחה העומדת בבסיסו של סעיף 6 לחוק יחסי ממון היא כי חובות שצברו הצדדים במהלך חייהם, כגון יתרת חובה בבנק, משכנתא בגין דירה משותפת, או חוב בשל לקיחת הלוואה משותפת – הם בדרך כלל משותפים. על כן, אין חשיבות לזהות הצד שהוציא אותם בפועל - כל עוד ההוצאה נועדה לצרכים השוטפים הרגילים של משק הבית (כגון הוצאות מדור ואחזקתו, כלכלה, ביגוד וכיוצ"ב), והוצאה לפני המועד הקובע. ..לא ניתן להגיש תביעה שכל כולה מבקשת לחייב את הצד השני בחובות, ללא עריכת איזון בכלל הנכסים. תביעה כזו אינה הגונה, שכן אין מטרתה להעניק לבן הזוג האחר זכויות, אלא לחייבו בחובות בלבד, שהם בגדר נכסים שליליים."
עוד מציין עו"ד דרור שהכלל בפסיקה קובע שעל מנת להכריע האם חוב משותף, יש לבחון את דרך הווצרותו ,ולכן כל מקרה נבחן לגופו.
...
ככל וימצא בית המשפט שיש לאזן חובות אלה, יש להורות על קיזוז סך של 11,500 ₪ אשר התקבלו בידיה בגין נזקי גוף, כעולה מדברי המומחה בסעיף 1 לתשובות לשאלות הבהרה מיום 28.1.20.
דיון והכרעה;
תלה"מ 39060-05-17 פירוק שיתוף ואיזון משאבים;
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את העדויות במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפניי, מצאתי לקבוע שהזכויות בנכס משותפות לשני הצדדים בחלקים שווים, ויש להורות על פירוק השיתוף.
דמי שימוש ראויים;
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים החל מיום 18.5.17 ועד ליום מסירת החזקה לקונה, או סילוק ידה מן הנכס, המוקדם מבין השניים; החל מיום 18.5.17 ועד ליום 21.5.22 תחויב הנתבעת לשלם לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו הראשונה; החל מיום 18.5.22 ועד ליום פירוק השיתוף בפועל, תשלם הנתבעת לתובע מחצית מדמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו השנייה.
איזון זכויות וחובות משותפים;
אני מאשרת את חוות דעת האקטואר מיום 17.12.19 ונותנת לה תוקף של פס"ד. האקטואר יפעל לשערוך הסכומים נכון להיום.
זכויות ברכב:
אני קובעת שהצדדים בעלים במשותף בזכויות ברכב, בחלקים שווים.
בהתאם להסכמת הצדדים מיום 20.5.19, התובע ישלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ המהווים מחצית משווי הרכב.
אחר:
כקבוע בסעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995, אני קובעת שפס"ד מותר לביצוע בלשכת ההוצל"פ, לרבות לצורך פירוק השיתוף.
הוצאות הליך :
לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שנתתי דעתי להתנהלות הצדדים לאורך כל ההליך ובכלל זה העובדה שהנתבעת לא פעלה בהתאם להחלטות בית המשפט, מצאתי לחייבה בהוצאות.
