חזקה חלוטה לא ניתנת לסתירה חזקת החפות

מנגד, הנתבעת טוענת כי הצדדים הנם צדדים קרובים לשטר, ובשים לב לגירסת הנתבעת כי בין הצדדים נכרת הסכם למתן שירותי פקוח, ועל כן לא ניתן לראות בתובעת אוחזת כשורה.

הנתבעת לא הרימה את הנטל לסתור את חזקת התמורה - הגם שהתובעת אינה בבחינת אוחזת כשורה בהמחאה, הרי שהיא נהנית מהחזקה כי ההמחאה נימסרה לה בעד ערך (סעיף 29(א) לפקודת השיטריות [נוסח חדש]).

כן אציין כי אין בידי לקבל מסקנותיהם של מי מבאי כח הצדדים בהסתמך על מסמכים שהובאו מתיק החקירה במישטרה שניפתח בעקבות אותה פרשה, ולו מהטעם האחד כי, על אף ניסיונם של באי כח הצדדים להציג מסמכים אלו כראיות חלוטות, הרי שמשקלן הראייתי, בהנתן כי הוגשו לתיק בדרך לא דרך ושלא ע"י מי שערך אותם מסמכים, הנו נמוך עד כדי שולי.

בנסיבות אלו, מתבקשת המסקנה לפיה חזקה היא כי הראיות שנזכרו לעיל, אותן נימנעה הנתבעת מלהגיש, כמו גם עדותו של מוסא, אשר לכאורה יכולה הייתה להגישן בנקל, היה בהן כדי לפגוע בגירסת הנתבעת - דהיינו, היה בהן ללמד כי הנתבעת והתובעת לא התקשרו בהסכם למתן שירותי פקוח, כפי שטוענת הנתבעת.

בנסיבות אלו, כאשר היתנהלותה של הנתבעת מלמדת ספק באשר לגירסתה, ויש בכך אך לחזק את התובעת, הגם שהיא עצמה אינה חפה ממחדלים, הגעתי לכלל מסקנה כי אני מבכר את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת.

...

לטענת רונן, לאחר שערך בירור עם עובדי התובעת, התבררו לו פרטי המקרה, כפי שהביא בתצהיר מטעמו - לטענתו, אדם בשם מוסא, אשר היה חייב לתובעת כספים, טען בפני מנהלת המשרד אצל התובעת כי יש בידו לפרוע את חובו כלפיה מתוך כספים המגיעים לו מהנתבעת, אשר באותה העת לא הייתה מוכרת לתובעת; אלא, שהנתבעת התנתה כי התשלום למוסא יבוצע כנגד חשבונית מס, והוא עצמו אינו יכול להפיק חשבונית; לפיכך, ביקש מוסא מהתובעת להפיק חשבונית מס ע"ש הנתבעת ולציין כי זו הונפקה בעבור "פיקוח עליון"; מנהל הכספים נעתר לבקשתו של מוסא והפיק חשבונית מס כפי שביקש; בהתאם, מסר מוסא לתובעת שתי המחאות ע"ס 29,250 ₪ (25,000 ₪ בתוספת מע"מ) כל אחת - ההמחאה הראשונה למועד פירעון 06.05.18 וההמחאה השנייה למועד פירעון 06.07.18; שתי ההמחאות נמשכו מחשבון הנתבעת לפקודת התובעת, כשהן אינן סחירות ומשורטטות "למוטב בלבד"; בעוד שההמחאה הראשונה נפרעה, הרי שההמחאה השנייה - היא ההמחאה מושא התביעה, לא כובדה, לאחר שהנתבעת הורתה לבטלה, ומכאן התביעה שבפני.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, עיינתי במוצגים, שמעתי את העדים וקראת את סיכום טענותיהם של באי כח הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל, כפי שאנמק להלן - התובעת אינה אוחזת כשורה - לטענת התובעת יש לראות בה כאוחזת כשורה בהמחאה.

בנסיבות אלו, מתבקשת המסקנה לפיה חזקה היא כי הראיות שנזכרו לעיל, אותן נמנעה הנתבעת מלהגיש, כמו גם עדותו של מוסא, אשר לכאורה יכולה הייתה להגישן בנקל, היה בהן כדי לפגוע בגרסת הנתבעת - דהיינו, היה בהן ללמד כי הנתבעת והתובעת לא התקשרו בהסכם למתן שירותי פיקוח, כפי שטוענת הנתבעת.

בנסיבות אלו, כאשר התנהלותה של הנתבעת מלמדת ספק באשר לגרסתה, ויש בכך אך לחזק את התובעת, הגם שהיא עצמה אינה חפה ממחדלים, הגעתי לכלל מסקנה כי אני מבכר את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת.

סיכומו של דבר - משלא הורם הנטל ע"י הנתבעת, הרי שדין התביעה להתקבל; על כן, אני מורה על החייאת ההליכים בתיק ההוצאה לפועל; הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך של 1,000 ₪ ובתוספת שכר עו"ד בסך של 6,500 ₪, אשר יתווספו לתיק ההוצאה לפועל.

הנתבעת טענה בהליך הקודם, כי היא זכאית להנחה בשיעור של עד 90% בחיוב דמי הארנונה, וכי התובעת לא העניקה לה הנחה זו. בסעיף 35 לעתירה נאמר שבשנת 2010 לא קיבלה הנתבעת הנחה כלשהיא, למרות שלפי ההחלטה האחרונה הייתה זכאית לקבל הנחה של 80%, בנוסף על הפטור של אמה בשיעור של 100%.

במקרה זה, על הנישום מוטל הנטל המשפטי לסתור את "חזקת התקינות המינהלית" שעומדת לרשות המינהלית (ראו והשוו: רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילת (20.6.2010)); אפשרות נוספת העומדת לנישום היא להגיש השגה למנהל הארנונה תוך 90 ימים מהיום שבו קיבל את הודעת התשלום.

הממצא שקבע ביהמ"ש המחוזי הופך לראיה חלוטה בהתדיינות השניה, ואין הוא ניתן לסתירה או להכחשה ע"י בעל הדין שכנגד.

לא נעלם מעיניי כי גם חלק מהסבריה של הערייה אינם חפים מקשיים.

...

לפיכך, אינני מקבל טענת ההתיישנות של הנתבעת ביחס לחובות משנת 2010.

סיכומו של דבר, אין לומר כי נוכח ההכרעה בהליך הקודם העירייה היתה מנועה מלנקוט הליכי גבייה אזרחיים באמצעות הגשת תביעות על סכום קצוב בהוצאה לפועל לגביית החובות שלא שולמו.

סוף דבר: לאור כל האמור והמקובץ לעיל, דין שתי התביעות להתקבל ביחס לסכומים הפורטים בסעיף 6 לעיל.

משנבחרו חברי הכנסת על פי רשימות המפלגות, קיימת חזקה חלוטה כי עמדותיהם ופעולותיהם מבטאות את רצון הבוחר.

בכך נתנה הכנסת ביטוי לתפיסה כי הרחקה מכהונה ציבורית על רקע הגשת כתב אישום חמור אינה סותרת מניה וביה את חזקת החפות, והיא אף ראויה.

דוגמה אפשרית לכך היא מקרים שבהם נמצא כי החתימה על הבקשה ניתנה אגב הפרת האיסורים שבסעיף 2 לחוק הממשלה, התשס"א-2001, הקובע כך: "2. (א) מקום שעל פי חוק נתונה סמכות להעביר אדם מתפקידו בכנסת, בממשלה, בשירות המדינה, בתאגיד שהוקם בחוק, בחברה ממשלתית או בכל גוף צבורי אחר – לא ייעשה הסכם ולא תנתן התחייבות בענין אי העברתו של אותו אדם מתפקידו.

...

על רקע האמור מתחדדת חשיבותה של ההגנה על רצון הבוחר, כפי שהוא משתקף בהרכבה של הכנסת ובכינונה של הממשלה.

דינן של העתירות – לדחיה; ומשהסכמנו – כל חברי המותב – על התוצאה, דיינו בכך וטוב שכך; אינני רואה יתרון בליטוש הנמקות, בחידוד הבדלים, ובהכרזות עתידיות.

יו"ר הכנסת מכח סעיף 13(ב) לחוק-יסוד: הממשלה חייב להועיד ישיבה לצורך כינון הממשלה בתוך שבעה ימים מעת שהוא מסר לכנסת כי חבר הכנסת, שתפקיד הרכבת הממשלה הוטל עליו הודיע, לנשיא ולו, כי הצליח להרכיב ממשלה (עיינו: רובינשטיין ומדינה, כרך ב', עמ' 826, וכן: שמעון שיטרית, הממשלה: הרשות המבצעת, פירוש לחוק-יסוד: הממשלה במסגרת האסופה: פירוש לחוקי-היסוד בעריכת פרופ' יצחק זמיר, כרך א' בעמ' 373 (התשע"ח-2018) (להלן: שיטרית), שדן בקושיה האם יו"ר הכנסת רשאי להשהות את מסירת ההודעה לכנסת, שהוא קיבל כאמור (מאת מי שתפקיד הרכבת הממשלה הוטל עליו) – כך שתקופת שבעת הימים תורחב למעשה, ומגיע למסקנה שעל יו"ר הכנסת לעשות כן במהירות הראויה).

בבש"פ 4181/15 מוחמד פתאירגי נ' מ"י, מיום 24.6.15 נקבע כי - "משנמצא הסם המסוכן בחצר הדירה בה שהה העורר, חצר שהגישה אליה היא מהדירה בלבד (כפי שניתן להווכח מצפיה בתעוד החזותי של המהלך החקירתי שבוצע במקום), קמה חזקה שבדין בדבר ידיעתו הקונסטרוקטיבית של העורר על המצאות הסמים בחצר הדירה ובדבר מודעתו לטיב החומר. החזקה אינה חזקה חלוטה, ובכוחו של העורר לסתור אותה על-ידי מתן הסבר חלופי שיעורר ספק סביר בדבר נכונות החזקה. ואולם, על-פי ההלכה שיצאה מבית משפט זה, השלב הראוי לבחינת טענות לסתירת החזקה או בדבר חולשת הראיות שבידי התביעה הוא במסגרת ההליך הפלילי העקרי, ולא במסגרת הליכי המעצר, למעט באותם מקרים חריגים בהם מצליח נאשם להצביע על חוסר ראייתי מובהק בחומר הראיות שבידי התביעה" ראה גם ע"פ רובבשי לעיל – "משהוכחו עובדות, המצביעות על כך שנאשם פלוני החזיק בפועל בסם מסוכן או שהייתה לו שליטה על סם זה כמוסבר לעיל, כי אז נוצרת פרזומציה עובדתית הפועלת לחובתו, אולם זו ניתנת לסתירה, אם הנאשם מצליח – בהסברים הניתנים על-ידיו ובראיות המוצגות מטעמו – לעורר ספק סביר בדבר נכונותה של אותה פרזומפציה עובדתית. במקרה כזה הספק יפעל לטובתו" בעניינינו, העורר שוכר את הדירה מחודש 10/20.

בחירת העורר למעשה, לשמור על שתיקה  אינה עולה בקנה אחד עם חפותו.

...

לאור האמור, ומשקיימת חזקה על ידיעה קונסטרוקטיבית, סבורני כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים, משלא עלה בידי העורר להוכיח חוסר ראייתי מובהק.

מהטעמים לעיל, אני קובע קיומה של תשתית לכאורית לעבירות המיוחסות לעורר.

הערר- נדחה.

מחומר הראיות, עולה בדיוק המסקנה ההפוכה, ונימצא כי הנאשם נהג בזהירות האופטימלית, הנדרשת והמתחייבת, ובהתאם לתנאי הדרך וכי נהיגתו אף ראויה לשבח עת בשל נהיגתו הזהירה נימנעה תוצאה קטלנית יותר נוכח התפרצותו הפתאומית של הילד לתוך רכבו של הנאשם מבין המכוניות שעה שהנאשם לא הבחין ואף לא יכול היה להבחין בו. לטענת ההגנה, פרשת התביעה היא זו דוקא, אשר סיפקה למעשה כר מוצק להוכחת חפותו המוחלטת של הנאשם, תוך שהיא מפנה לעדות הבוחן בעמ' 27 לפרוטוקול ש' 3-11 : "חלפה שנייה אחת בלבד (מהרגע שהילד נגלה לעיני הנאשם)...כאשר זמן התגובה של נהג סביר עומד על 1.05 שניות, כך ברור שהתאונה הנה בלתי נמנעת". זאת ועוד, הוכח, כי ריצתו הפתאומית של הילד, לכיוון רכבו של הנאשם, ממקום מיסתור ניתקה לחלוטין את הקשר הסיבתי, בין נהיגת הנאשם לבין קרות התאונה, כך שהתאונה מבחינתו הנה בלתי נמנעת ואין זה משנה באיזו מהירות הוא נסע וכי פרשת ההגנה מהוה רק "קינוח פורמאלי לזיכוי הנאשם". לא עלה בידי המאשימה להוכיח, באיזו מהירות נסע הנאשם, והייתה זו חובתה של התביעה להביא ראיות לסתור טענת הנאשם, ולפיה נסע במהירות איטית, ולא ההפך.

המאשימה כשלה בכל משימות הבסיס המוטלות עליה כמאשימה, הן באשר לחובת ההוכחה והן באשר לנטל הראיה, תוך היתעלמות מוחלטת מחזקת החפות ותוך הרחבת חזית ללא כל בסיס.

ואולם, וזה העיקר, סבורני כי אין די בצמד המילים "מעבר חצייה" או "תחום מעבר חצייה" כדי להקים חזקה חלוטה בדבר אחריות הנהג בכל מצב.

השתכנעתי בדברי הנאשם, ולפיהם לא יכול היה לראות את הילד המעורב וכי הוא מאמין בחפותו לאור המהירות בה נסע, וכי לא ניתן לקבוע בהכרח על פי חומר הראיות שעלה בידי המאשימה להציג כי אילו היה עוצר עצירה מוחלטת לפני מעבר החצייה, או אז הייתה התאונה נמנעת.

...

מכל מקום, סבורני, כי וודאי שאין לזקוף ויתור ההגנה על שמיעת עדותה מטעם ההגנה, לחובת הנאשם אלא, ההיפך הוא הנכון, מדובר במחדל אשר היה ונשאר מחדל המאשימה, מה גם שההגנה בקשה לזמנה אלא שהעדה לא התייצבה.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל מצאתי לנכון להורות כדלקמן: זיכוי הנאשם זיכוי מוחלט מהוראת חיקוק מס' 1.

החלטתי זו הינה גם במנותק מאחריות הנאשם לתאונה בשל טענת ההגנה בדבר ניתוק קשר סיבתי.