סעיף 221 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן "החוק") קובע את התנאים הנדרשים להוצאת צו הריסה מינהלי, כדלקמן:
"(א) ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה – צו הריסה מנהלי), ובילבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מנהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור.
בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להעלות טענות נגד חוקיות הצוו ובהן גם טענות במישור המשפט המנהלי המצדיקות זאת, ובילבד שמדובר בפגמים חמורים העושים את הצוו לבטל מעקרו.
...
בדיון ממושך שהתקיים בפניי, טענו ב"כ הצדדים לעניין הבקשה לעיכוב וביטול צו ההריסה ומשלא הגיעו להסכמות ניתנת בזאת החלטתי זו.
עיקר טענות הצדדים:
לטענת המבקש, שהינו הבעלים הרשום בשטח של 500 מ"ר בחלקה 67, גוש 19641 בכפר פסוטה, הוא רכש זכויות אלה ביום 19/09/2014 מאחד הבעלים הרשומים של הקרקע ורשם הערת אזהרה לטובתו.
כך למשל, ברע"פ 3146/07 ג'דיר נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (12.04.2007), בו נדון מצב שבו כבר הופקדה תכנית בניה לאזור, קבע בית המשפט: "... אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך" (ראו גם, רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל (27.12.2015), ורע"פ 9035/15 מחמוד דאוד נ' מדינת ישראל (24.11.2016)).
מסקנתי היא המשיבה היתה מוסמכת להורות על הריסת העבודות נשוא צו ההריסה, ואין הצדקה לעיכוב ביצוע הצו לתקופה נוספת כלשהי, גם בשים לב לפרק הזמן שחלף מאז הוגשה הבקשה ועד היום.
סוף דבר:
הבקשה לביטול ועיכוב צו ההריסה המנהלי נדחית.