ברם, ראובני לא העיד כי הוא עבד בבנייה באיזור הצפון, וגם אם נניח שהכפפות שמשו לעבודות ביניין ונשכחו בדירה כלשהיא בארץ, עדיין אין בכך כדי להסביר כיצד ומדוע הכפפה הושלכה בצדי כביש ראשי (ולא מדובר בכפפת ניילון חד-פעמית).
כבר עמדתי לעיל על "צירוף המקרים" בכך שאסרף הגיע ליד בנימין בסמוך לשעה שבה ראובני השתמש ברכב, ולא רק זאת, אלא שאסרף עצמו טען כי זו פעם ראשונה שהוא מגיע למקום, וכלשונו, "אני לא הייתי ביד בנימין לפני". אך ישנו קושי נוסף לקבל את הגרסה של ראובני: לאחר שאסרף הגיע ליד בנימין, הוא נאסף על-ידי רכב היונדאי ששמש את ראובני (ת/79).
לטענת המערער, במהלך המשפט לא נעשה ניסיון להוכיח את הטענה באמצעות זימון לעדות של המאבטח או בדיקת שעון נוכחות ביומטרי.
אמנם, לגבי הסרת המדבקות מהרכב, ניתן לחשוב על תרחיש מזכה שלפיו אסרף הרשה לראובני להשתמש ברכבו למטרות חוקיות בלבד, ורק לאחר הארוע נודע לאסרף כי רכבו שימש לבצוע פשע וכדי להרחיק עצמו מהמעשה הוא הסיר סימני זהוי שהיו עשויים להוביל אליו את החוקרים.
...
המדינה טענה בפנינו כי יש בראיות הנסיבתיות שהובאו בפני בית המשפט בעניינו של אסרף כדי לבסס את הרשעתו בעבירות שיוחסו לו. נטען כי הנסיבות המחשידות בהן השאיר אסרף את רכבו מחוץ ליישוב, מובילות למסקנה כי אסרף היה מודע, ולכל הפחות עצם את עיניו, בנוגע למטרה האסורה שלשמה מסר את רכבו לראובני.
בעניין אחרון זה, סבור אני כי יש להותיר את זיכויו של אסרף מחמת הספק על כנה.
אף אם אקבל את המסקנה שאסרף התיר לראובני להשתמש ברכבו (דבר אשר לא נקבע באופן חד משמעי בהכרעת דינו של בית משפט קמא) איני סבור כי מודעותו של אסרף לכך שהשימוש ברכב על ידי ראובני נועד לצורך השגת מטרה אסורה הוכחה מעל לספק סביר.
בניגוד לכך, אני סבור, כבית משפט קמא, כי משלא הוצגה תשתית ראייתית שבכוחה להפליל את אסרף, לא ניתן לראות בשתיקה בחקירה כשלעצמה את החיזוק הראייתי הנדרש להרשעה.
