חוקיות השימוש בבינה מלאכותית במערכת המשפט

חקירתה השנייה של א"ק היתמקדה במערכת היחסים שהתקיימה בינה לבין א"ח, ובמסגרת זו א"ק גוללה שורה ארוכה של ארועי אלימות קשים שנקט כלפיה, לטענתה, א"ח – לרבות מעשי אלימות מינית ופיזית ברוטלית, שלא בהסכמה.

במסגרת חקירתו, א"ח אישר כי ביצע מעשי אלימות, איומים והטרדה כלפי א"ק (לרבות איום שיגיש נגדה תלונה בגין רצח המנוחה), ואף ביצע חפוש במאגרי מידע משפטיים כדי ללמוד על חוקיות מעשיו.

המשפט החוזר טומן בחובו לא רק את ההכרה במגבלותיה של השפיטה, אלא גם את אמון הציבור במודעות עצמית זו של מערכת השפיטה לגבולותיה (ראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין קוזלי); עיינו גם: בועז סנג'רו ומרדכי קרמניצר "המשפט החוזר – מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון" עלי משפט א' 97 (1999)).

כזכור, האינדיקציות אותן מצאו שופטי ההרכב בעירעור להתעניינותו של המבקש בסכינים ובשימוש בהם, וכן נטייתו לאלימות ברוטאלית, עלו לא רק מאוסף הסכינים אותו החזיק המבקש בביתו, אלא גם מחיפוש במחשבו האישי ומדו"ח שהופק על-ידי החוקר רס"ב צחי סגל (להלן: חוות דעת סגל), אשר העלה כי מספר ימים לפני הרצח – המבקש קרא ברשת האנטרנט מאמר בשפה הרוסית העוסק ב"שיטות להטלת מורא" (מופיע כראיה ת/634 בתיק מוצגי בית המשפט המחוזי).

המבקש היתמקד בבקשתו בטענות כי לא נערכו בדיקות מתאימות בשערות המלאכותיות שנמצאו במכולת האשפה; כי לא נאספו השערות שהיו על גבי מכסה האסלה בתא השירותים השני ועל ידה הימנית של המנוחה; כי החוקרים השמידו בכוונה, מכנסיים כחולים שמצאו במזבלה, שלא נימצאו עליהם סימני דם וכי ציפורני המנוחה לא נבדקו כראוי, ובדיקות שנלקחו מהן – הושמדו בזדון.

...

נוכח כל האמור לעיל, ומכוח סמכותי לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אני מורה על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש, רומן זדורוב.

מתוקף הסמכות שבתקנה 7(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, אני מורה כי המשפט החוזר יתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת, ואולם למען ניקיון הדעת ראוי שנשיא בית המשפט המחוזי בנצרת ישקול לקבוע לצורך זה הרכב שחבריו לא דנו במכלול בעבר.

הצורך להעיד את ד"ר חן קוגל וכן לצרף את הסניגוריה הציבורית כידידת בית המשפט התייתרו בסופו של דבר בעקבות הגשת חוות הדעת של ד"ר מילרוי מטעם המבקש.

לטענתם מדובר בעיסקאות פסולות, מלאכותיות ובלתי חוקיות, שנחתמו בחוסר סמכות, ואף לא נחתמו במועדים הנקובים על ההסכמים, ולכן דינן בטלוּת.

צרופו של נתבע 6 להליך זה אושר, לאור טענות הנאמנים כי רוכשי הדירות בפרויקט אשדוד העבירו כ-5 מיליון ש"ח אל חברת בונייך, כי כספים אלה הופקדו לחשבונו של עו"ד שחור ששמש כנאמן, והועברו לאחר מכן בהוראת חברת בונייך לפרויקט אחיסמך, לצורך רכישת זכויותיו של לוי על פי הסכם לוי, ולאור טענותיהם כי להבטחת זכויות הרוכשים נרשם, בין היתר, ביום 7.9.11 מישכון לטובת עו"ד שחור על זכויותיו של לוי בפרויקט אחיסמך.

בעת שהתבקש אישור הסדרי הפשרה, כפי שיפורט עוד להלן, ביקשה גם חברת סי.פי.חי פרופרטיס בע"מ (להלן: "חברת סי.פי.חי") להצטרף כנתבעת נוספת לתובענה, וזאת לאחר שבמסגרת תיק פר"ק באר שבע, נחתם בינה לבין לוי הסכם לפיו ממחה לה לוי את כלל זכויותיו בפרויקט אחיסמך, וזאת עד לסכום של 3.7 מיליון ₪, ובמסגרת הסדרי הפשרה בתיק שבכותרת קיים גם הסכם בינה לבין קבוצת שכטר אותו מתבקש בית משפט זה לאשר.

מדובר במערכת מורכבת למדי של הסכמים, כשההסכם העקרי הוא הסכם בין התובעת (קבוצת הרכישה) לבין לוי, לבין קבוצת שכטר.

...

ואולם, אני סבור כי הטוענים לא דקו פורתא בטענה זו. נחזור למושכלות ראשונים, והם מדוע צורף דוידזון כנתבע בתובענה.

המסקנה הברורה העולה מהסכמי הפשרה, היא כי לפיהם נותרים ללוי מגרשים לבניית 4 יחידות דיור (מתוך 20 או 24 יחידות דיור שהיו לו לפי הסכם לוי – קרויזר), וכמו כן מבוצעים תשלומים שונים, היכולים להיחשב כתשלומים שהיו מגיעים ללוי תמורת הקטנת מספר מגרשיו, אך בפועל משולמים לגורמים אחרים, כגון עורכי דינו, קבוצת סי.פי.חי, ועוד.

התוצאה היא כי הבקשה לאישור הסדרי הפשרה נדחית.

את עילות הפינוי ניתן לסכם, בקצרה ולאחר חידוד המחלוקות בין הצדדים בנידון, בטענה לזכות שיש לתובעת לסלק את ידה של הנתבעת מכוח אמנה שנכרתה בינה לבין הנתבעת, וכן מכוח סיום הרשות שניתנה בעבר לנתבעת לעשות שימוש במקרקעין.

ברקע לשימוש בשני חלקי המקרקעין האומרים מצויה מערכת יחסים מפותלת וארוכת שנים בין התובעת לנתבעת, ויהיה זה בגדר המלאכותי לידון ולהכריע בתביעת סילוק היד בפוליגון המזרחי, תוך היתעלמות מהפוליגון המערבי ומהעובדות והנתונים הנוגעים אליו.

בטיעוניו לפניי טען ב"כ התובעת כי "אם הערייה לא נגע בבניין די אין שום סיבה שיגעו בו עכשיו". בכך ניסה ב"כ התובעת לשכנע, כי מכיוון שהחלטת הערייה משנת 2017 לא החריגה חלקים (לרבות ביניין D) מפוליגון זה, הדבר מצדיק הכרעה ביחס לפוליגון זה כבר כעת, ללא קשר לחוקיות ההחלטה הנוכחית לביטול הסכם החכירה ביחס לפוליגון המערבי.

גם אין בעובדה שההליך שלפניי עומד לפני סיום בעוד שההליך בבית המשפט המחוזי ניפתח זה עתה, כדי לשנות מהתוצאה של עיכוב הליכים, שכן ההכרעה בשאלת תוקף החלטת הערייה לבטל את ההסכם משנת 2002 מונחת כעת בפני בית המשפט המוסמך לכך, וראוי לה להתברר באופן ישיר ובדרך המלך, ולא בדרך אגב, כפי שהטיב ב"כ התובעת לטעון בסעיף 5 לתגובתו לבקשה החלקית לסילוק על הסף.

...

בהקשר זה יודגש, כי הנתבעת חולקת על זכותה של התובעת לסילוק יד גם מהפוליגון המזרחי, לרבות ביחס לבניין D. סבורני כי ההפרדה אותה מבקשת התובעת לבצע כעת, בין הכרעה ביחס לשימוש בפוליגון המערבי לבין הכרעה ביחס לשימוש בפוליגון המזרחי, היא מלאכותית.

אכן, טענות התובעת לקיום עילה לסילוק ידה של הנתבעת אינן מבוססות על החלטות כאלה ואחרות שקיבלה העירייה ביחס למקרקעין הנדונים, אלא על הסכמי החכירה ועל האמנה בין התובעת לנתבעת, ואולם יש באמור כדי להבהיר מדוע ההפרדה אותה מבקשת התובעת לבצע היום בין הכרעה ביחס לפוליגון המערבי לבין הכרעה ביחס לפוליגון המזרחי היא הפרדה מלאכותית (ואין בכך לומר כי לא קייימת אפשרות שבסופו של דבר התוצאה ביחס לכל אחד משני הפוליגונים תהיה שונה).

אשר על כן, אני מורה בזאת על עיכוב ההליכים בתובענה שלפניי, עד להכרעה בהמרצת הפתיחה שהוגשה במסגרת ה"פ 41202-09-19.

שותפות בלטר טוענת כי בהסכם שנכרת בינה לבין השותפות נאמן-קינן ביום 10.12.2019 הוסכם על "מיזוג הפעילות העסקית של הצדדים. עם זאת במסגרת ההסכם נקבעה תקופת מעבר של שנתיים במסגרתה תישמר הפרדה כלכלית, חשבונאית ומשפטית מלאה בין הצדדים", וכי על פי הוראה חוזית מפורשת שבסעיף 8 לו - "לא יהיו בין הצדדים יחסי שותפות ולא תחול פקודת השותפויות... למען הסדר ספק, לא תהא כל אחריות של מי מהצדדים לפעילות הצד השני, הן ביחס לעבר והן ביחס לתקופת תחולתו של הסכם זה...", מה גם שבתקופה הרלוואנטית לסכסוך – כלל לא היה מיזוג, או טרם ניכנס לתוקפו.

המעגל ראשון כולל את אותם ה"צדדים אשר מפרשנות הסכם הבוררות ומערכת היחסים החוזית בין הצדדים עולה כי הסכימו להיות חלק מהליך הבוררות" או אותם צדדים שהסכמתם להיות "חלק מהליך הבוררות הנלמדת מהשתתפותו בהליך בהיותו מיוצג...". המעגל השני כולל "חליפים", בהלימה להוראת סעיף 4 לחוק הבוררות הקובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם", שעליהם נמנים "...מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עיזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיו"ב) או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה)"; על המעגל שלישי נמנים "...מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם", כגון: בעל השליטה בחברה, או חברה בשליטתו המלאה של בעל דין, מקום בו נעשה שימוש לרעה בהפרדה ביניהם.

גם לא הוברר שבעת הרלבנטית להפקדות עסקינן במצב בו "בעל הזכות המקורי... נעלם ואיננו" באופן המשכלל חליפות המכניסה את משרד בלטר למעגל השני (ע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' זיסר, פסקה 16 לפסק דינו של השופט גרוניס, ניתן ב-06.06.05; בג"ץ 7446/17 סרחאן ואח' נ' האפוטרופוס הכללי, פסקה 52, ניתן ב-21.11.2018), אף לא נטען לקיומן של נסיבות עובדתיות המלמדות על שימוש מלאכותי בהפרדה הנטענת על מנת לחמוק מהתדיינות בבוררות.

שני הצדדים מעלים טענות לאי חוקיות בכל הנוגע לשיוך לקוחות מסויימים למשרד זה או אחר, טפול בתיקי לקוחות וגביית שכר טירחה, אם כי הטענות הבאות מפי נאמן-קינן כלפי שרקון הן בדרגת חומרה גבוהה יותר, בלי שאני מביעה עמדה כלשהיא לנכונותן, חלילה, של אותן הטענות.

ניתנת לצדדים אפשרות להודיע, תוך 15 ימים, זהותו של בורר מוסכם, לאחר שיוודאו כי הוא נכון לקבל על עצמו את התפקיד, וכי אין לו מניעות מלשמש בו. לא יגיעו להסכמה - ימונה הבורר ע"י בית המשפט.

...

המיזוג לא יצא בסופו של דבר אל הפועל וביום 10.12.2019 נכרת בין שותפות נאמן-קינן לבין שותפות בלטר הסכם שעניינו ב"מיזוג הפעילות העסקית של הצדדים", בעקבותיו פתחו שני המתקשרים לעיל חשבון בנק משותף.

התוצאה מבלי להביע כל עמדה שהיא במחלוקת לגופה ולגופן של טענות הלוואי, אני מקבלת את הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לעורכי הדין לילך נאמן וגיא קינן, ומורה על מינוי בורר שידון ויכריע במחלוקת שהתגלעה ביניהם.

לטענת הנתבעת, הואיל ואין חולק כי מדובר בקרקע של המדינה, כי הפלישה הנה בת פחות מ 36 חודשים, כי ידוע עליה פחות מ 6 חודשים (ואין כל נפקות למערכות דיגיטאליות שלא נעשה בהן שימוש בעיניין שלפני), הרי שאין כל מקום לביטול הצוו.

אולם, כאשר בית המשפט העליון הבהיר כי הדרך לתקוף את הצוו הנה רק במסגרת הליכי ערר לפי החוק (בג"צ 5936/22 אלירן שי נ' רמ"י (2022) וכן בג"צ 8263/22 חוסאם אלדין-אל-סיייד נ' רמ"י (2022)) ובהתאם לקביעה בעיניין בן שמחון הנ"ל ולפיה "אם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצוו, על בית-המשפט לבחון טענה זו, ובמסגרתה לבדוק אם נתקיימו במצטבר כל התנאים הנדרשים להוצאת הצוו על-פי סעיף 4 לחוק. לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצוו, ושאלת מהותן של זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה" (שם, 850) נידרש ביתה משפט בהליך לבחון גם את השאלה האם הוצאת הצוו בוצעה בדרך שמורה החוק.

גם אם הצוו לא הוצא על סמך ניתוח תמונות המחשב שהנפיקה אותה מערכת בינה מלאכותית, שהודעה על דבר קיומה פורסמה בעיתונות ואושרה על ידי הצדדים, לא מן הנמנע כי פלישה זו אותרה גם היא על סמך אותה תוכנה.

...

לפיכך טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות.

לסיכום הואיל וקיימת עמימות בשאלה, מתי נודע לראשונה לממונה שקיימת פלישה שלא כדין, מצאתי לנכון לתת צו זמני ולעכב את ביצוע ההריסה עד לבירור שאלה זו. הצדדים אינם נדרשים להגשת כתבי טענות מתוקנים.