חוקיות הטבות ארנונה לחברות עסקיות

לעניין זה טוענת החברה כי "בראיות שהובאו מטעמה (של החברה – ו.ו.ל) - הוכח כי לישכת המסחר והתעשייה עוסקת, בין השאר, בטיפול ביחסי עבודה ובייעוץ לעניין זה לחבריה, מעניקה להם יעוץ שוטף גם בתחום דיני העבודה ומעדכנת אותם בחידושים בתחום, מספקת לחבריה שירותים בנושאים רלוואנטיים ליחסי עבודה כגון עריכת השתלמויות, פיתרון בעיות מול רשויות מנהלת מאבקים על זכויות המיגזר העיסקי וכיוצא באלה" (חלק ה' בסיכומי התשובה מטעם החברה).

את טענה זו מבקשים התעשיינים לבסס, בין היתר, על הודעת החברה לבורסה לניירות ערך בנוגע לתחום עיסוקהּ, על אישורו של רואה החשבון של החברה שצורף לתצהירו של מר אלי גרינבלום, מנהל אגף הכספים בהתאחדות התעשיינים, על עובדת חברותה של החברה באיגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה (סעיפים 18-20 לסיכומי היתאחדות התעשיינים בעירעור הראשון), ועל הודאתה של החברה כי "למעשה היא נהנית כמפעל תעשייתי מההטבות שמעניק חוק עדוד השקעות הון לתעשייה ואף נהנית מהנחה בארנונה בתעשייה" (שם, בסעיף 24; ההדגשות במקור).

למען שלמות התמונה נזכיר גם כי בד"ט 3308-09 נפסק כי אין מקום לקיים דיון בשאלת חוקיות סעיף הפטור לסייג וכי היתאחדות התעשיינים (התובעת שם) לא הוכיחה שלשכת המסחר אינה עוסקת בפועל בטיפול ביחסי עבודה ולפיכך החברות בה אינה פוטרת את המעסיקים מתשלום דמי הטיפול לתעשיינים.

...

לנוכח מסקנתנו זו, ואף מטעמים של כבוד הדדי בין ערכאות - שכן העתירה השנייה המוזכרת לעיל, שעניינה כאמור תקיפה ישירה של סעיף הפטור הקבוע בתקנה 3(11) לתקנות, עודנה תלויה ועומדת בפני בג"ץ - דומה כי אין אנו נדרשים למיצוי ההכרעה המשפטית בשאלת התקיפה העקיפה ותוקפו של סעיף הפטור או סעיף הסייג לפטור והדיון בה אינו נדרש, שכן לנוכח המסקנה אליה הגענו בדבר פרשנותו של סעיף הפטור ומעמדה של לשכת המסחר חיפה והצפון כארגון מעסיקים לצורך התקנות, הדיון בשאלה האמורה הפך תיאורטי בלבד.

תוצאת הדברים היא כי אנו מקבלים את הערעור בחלק זה ומבטלים את הכרזתו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בד"ט 20884-07-13 בדבר בטלות סעיף הסייג לפטור.

לפיכך אין מנוס גם מהשבת הליך זה לבית הדין האזורי לשם השלמת הבירור העובדתי בשאלת השתייכותם הענפית של המעסיקים, הם הנתבעים שם. סוף דבר הערעור הראשון (ע"ע 46177-09-11) – מתקבל בכל הנוגע לטענות החברה בדבר השתייכותהּ הענפית, באופן כזה שההליך יוחזר לבית הדין האזורי לשם השלמת הבירור העובדתי ומתן הנמקה בסוגיה זו. הערעור השני (ע"ע 1031-08-15) - מתקבל בכל הנוגע לטענות התעשיינים בדבר מעמדה של לשכת המסחר חיפה והצפון כארגון מעסיקים.

החלטת הועדה סותרת החלטה קודמת של הועדה אשר בה נידונה שאלת סיווג תחנות דלק בעיר עכו (ערר29/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית עכו), ולפיה נקבע, כי "תחנת דלק" כוללת את כל המבנים ו/או הסככות המצויים בשטחה, וכי יש לחייב תחנות דלק בתעריף "עסקים". בהתאם להוראות סעיף 3 לצוו הארנונה, לחלק מסיווגי העסקים קיימים תעריפים ייחודיים (כגון: בנקים, בתי מלון וחברות ביטוח) ואילו ליתר הסיווגים (כגון: מרפאות פרטיות ותחנות דלק), לא קיימים תעריפים ייחודיים, אלא הם מחויבים בתעריף עסקי ששיעורו תלוי במיקום הנכס וגודלו, כאמור בסעיף 2 לצוו הארנונה.

הפעילות המתבצעת תחת סככת התידלוק, הנה פעילות מהותית לתחנות הדלק ומהוה את מרכז העסק, ואילו ההנחה המוקנית לבתי עסק אשר מצויות בשטחיהן "סככות", היא בגדר הטבה הנתנת לשטחים שאינם מרכזיים או עקריים.

חיוב סככת התידלוק בתעריף של "סככה" אף מנוגד להוראת סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעיד התקציב) תשנ"ג – 1992 (להלן – חוק ההסדרים) הקובע כי חיוב הארנונה יהא בהתאם "לשימושו של הנכס". החלטת הועדה נוגדת את פסיקת בית המשפט העליון לפיה יש לנהוג בהתאם להוראות צו הארנונה, וכי לא ניתן לשנותו או להביא לביטולו עקב טענות של אי חוקיות.

...

גם בעניין קונטאל אוטומציה ובקרה הנזכר לעיל, מצא בית המשפט העליון להחיל את מבחן השימוש והתכלית.

אוסיף עוד, כי טוענת המערערת כי בהעדר תעריף מיוחד לתחנת דלק, יש לבחון, מבין כלל הסיווגים המצויים בצו הארנונה, את הסיווג הספציפי ביותר אשר ישקף את הפעילות שנעשית בנכס, וכי לא קיים שימוש העונה לשם "סככה". אף טענה זו אין בידי לקבל ונראה כי המערערת אינה מדקדקת בהבחנה שבין המונחים "סוג נכס" ו"שימוש" בנכס.

סוף דבר לאור כל האמור הגעתי לכלל מסקנה לפיה החלטת הועדה, שקבעה כי בהתאם לצו הארנונה יש לחייב את סככת התדלוק ואת השמשיות המצויות בתחנת הדלק שבבעלות המשיבה, ב-50% מהתעריף החל על עסקים - היא החלטה סבירה ומוצדקת, המבוססת כדבעי על הוראות צו הארנונה, ולפיכך אין מקום להתערב בה. הערעור, אפוא, נדחה.

בתצהיר שצירף יוסף לבקשה הוא פרט את הדברים הבאים: "המבקשת [חברת יוסף נחמיאס – א.ד.] הוקמה עוד בדצמבר 2004 לאחר שאחי ואנוכי החלטנו לשנות באופן מהותי את השותפות שהייתה בינינו ולהעביר את הפעילות העסקית אלי, כאשר יורם נחמיאס אינו נושא בכל תפקיד במבקשת, שהשליטה והניהול שלה הנם שלי בלבד..." (סעיף 9 לתצהיר – נספח 11 לתצהיר לוי).

אלא, שבמקרה שלפנינו יש לראות את חברת יוסף נחמיאס כמי שקבלה את דרישת התשלום במועד מסירת כתב התביעה לידיה וזאת על יסוד שני נדבכים: האחד - חברת יוסף נחמיאס רשמה בספרי החברה את חיובי הארנונה כהוצאה (על דרך של הערכה) ודיווחה עליה לרשויות מס הכנסה, תוך שהיא זוכה, ככל שהיו להם רווחים להטבת המס הנובעת מאותה הוצאה.

עוד טוענת הערייה כי טענות בדבר העדר חוקיות הסווג או סבירות התעריף צריכות להתברר במסגרת עתירה מנהלית.

...

מכאן, שלא הונח כל מסד המאפשר להרים את המסך מכוח דיני החברות, ודין התביעה האישית כנגד יוסף להידחות.

סיכום על יסוד כל האמור, אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת 2, חברת יוסף נחמיאס, ומחייב אותה לשלם 4,949,591.35 ₪.

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 3 נדחית.

קיימות ראיות לכאורה לכך שמשיבים 1-6 עושים במקרקעין שימוש למטרות עסקיות של השכרתם כיחידות נופש, לצורכי חופשה וקיט של שוכרים מזדמנים לתקופות קצובות ראשית אציין כי מטרת התוכניות החלות על המקרקעין היא "יצירת מסגרת תכנונית להקמת שכונת מגורים ...". התוכניות אוסרות הקמת מבני עזר נפרדים מהמבנה העקרי, למעט חניה מקורה בקירוי קל, ללא קירות ודלתות.

משכך, דין טענות משיבים 1-6 לגבי חוקיות העבודות האסורות - להדחות, לרבות בכל הנוגע לפיצול המבנים למספר יחידות.

בעדותו בבית המשפט טען, בנגוד לנטען בחקירתו, כי מזה כשנתיים מתגורר בוילה קדם "עם אישתי וארבעת ילדיי". בהמשך שינה שוב גרסה זו וטען כי נמצא במצפה רמון "תקופות שלפעמים חודש חודשיים ולפעמים תקופות של שבועיים שלוש, מידי פעם אני הולך לראות את הילדים או שהילדים באים אלי". לעומת זאת, בחקירתו הנגדית הודה כי כתובת המגורים הרשומה במשרד הפנים, שלו ושל משיבה 2, היא ברחובות, כי ילדיו הולכים למוסדות החינוך ברחובות, כי משיבים 1 ו-2 לא מנצלים הטבת מס בגובה 18% לה זכאים תושבי מצפה רמון, הגם שמשלמים מס בגין הכנסותיהם משכירות ומוציאים חשבוניות על הכנסות אלו (של חברה בע"מ הרשומה על שם משיבה 2 וסירב למסור גובה הכנסותיו מהשכרת וילה קדם).

לצד הטענה כי מתגורר במצפה רמון ומשכיר את וילה קדם רק כאשר נעדר ממצפה רמון - עלה מעדותו כי משיבים 1 ו-2 מוותרים על הטבת מס בסך 18%, משלמים ארנונה בגין בית הארחה, רשומים במשרד הפנים כתושבי רחובות, שם מרכז חייהם ושם ילדיהם גם לומדים במוסדות החינוך.

...

סוף דבר על מנת ששימוש במקרקעין להשכרתם כיחידות נופש יהיה מותר, על התכנית החלה על המקרקעין להתיר שימוש זה במפורש, שכן "על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור. אכן, האיסור יכול שיהפוך להיתר - אולם זאת רק בכפוף להליך חוקי מפורש" [ר' ע"א 1216/98 אבוטבול נ' ועדת ערר מרכז (11.7.01)].

" דין טענת השיהוי, כמו גם טענות התעמרות ואכיפה בררנית להידחות.

אשר על כן, הבקשה לביטול הצווים - נדחית.

מעבר להוצאות השיווק הישירות הוספו לתחשיב הוצאות התקורה והוצאות עקיפות, שכרם של כלל עובדי פז, פחת ואחזקת ציוד, הקמת מבנים והוצאות הנהלה, דמי ארנונה ודמי חכירה למינהל.

לא ניתן לקבל את טענת פז שהראיה לכך שמדובר בעיסקאות נפרדות, היא כי חלה במקרה זה חזקה של חוקיות פעולות המינהל, וחזקה שרשויות המינהל לא היו נותנות ידן לעסקה מוסווית.

ובהמשך: "הסעיף מחייב את התובע למכור גם מוצרים אחרים המשווקים על ידי הנתבעת או חברות הבת שלה, ולפיכך, לטענת התובע, נופל בגדר החזקה שבסע' 2(ב)(4) משום שהוא כובל את התובע בקשר לסוגם של המוצרים המשווקים בתחנה. אני סבורה כי בתניה זו, המחייבת את התובע למכור בתחנת התידלוק כל מוצר של הנתבעת או של חברה בת שלה, ללא מקום להפעלת שיקול דעת מצידו, יש משום כבילה של התובע בכל הנוגע לסוגם של הנכסים או השירותים שבעסק. יותא איפוא, כי המערכת החוזית אכן כוללת בחובה הוראות שהן, לפי החזקות החלוטות שבסעיף 2(ב), הסדר כובל". בפס"ד כספי נקבע כי: "אין ספק כלל שדלק הוא מצרך חיוני, וכאשר מדובר בשוק הצרכנים הפרטיים הרי כל בעל רכב מכל סוג שהוא נזקק למוצרי דלק באופן תדיר. מניעת תחרות בענף הדלק עשויה לפגוע בציבור הצרכנים פגיעה קשה במונעה הוזלת המחירים והטבת השירותים הצפויים מתחרות בין התחנות השונות וחברות הדלק השונות." מכאן שבמרבית פסקי הדין נקבע שההסדר הוא הסדר כובל.

...

התובעים טוענים כי מכל האמור לעיל עולה כי הם לבדם היו היזמים היחידים והבלעדיים בכל הכרוך בהקמת התחנה, והם אלה שפעלו בתכנון התחנה והכשרת תחילת הקמת התחנה.

סוף דבר 26.

יחד עם זאת, אני קובעת שאומנם התובעים משוחררים מהכבילה לפז, אך לאור העובדה שמדובר במערכת חוזית מורכבת, שהצדדים חתמו עליה מרצונם החופשי, ואין אפשרות להתעלם מהזכויות הקנייניות שהועברו לפז – יש מקום להשלים את החלל שנוצר במערכת ההסכמית שבין הצדדים, ולקבוע שאם וכאשר תציע פז לתובעים מחירים שווים למחירים אותם היא יכולה לקבל מחברות מתחרות – תהיה לתובעים חובה לרכוש מוצרים אלה באותם תנאים מפז, ולפז זכות ראשונית לשווק לתובעים מוצרים אלה.

לגבי התביעות הכספיות– התובעים ישלמו לפז: סך 1,835,913₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.6.1998.