לפיכך, בית הדין נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה, שעה שבית הדין חסר סמכות לידון בהחלטות מינהליות של השב"ס במתן דרגה בהתאם להוראות ס' 129(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב 1971 (להלן: "הפקודה").
דיון והכרעה
סמכות בית הדין לעבודה
סוהרים הנם עובדי מדינה, וככאלו, מהוים "עובדים" בגדרי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), הקובע כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון, בין היתר, "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". בבחינה זו כל הסוהרים הנם "עובדים" והמדינה מעסיקתם.
טרם הגשת התביעה הראשונה, בפנייתו מיום 26.11.1999, ציין עו"ד סלוביק בפני מנכ"ל שירות בתי הסוהר, כי:
"בתחילת שנת 1997, החלה מרשתי בהליך גיוס לשירות השב"ס מתוך אמונה שלמה כי תגויס בסופו של הליך לשירות פעיל בשב"ס.. בחודש יוני 1997 הגיע מרשתי לראיונות עבודה אצל מ"מ ראש מנהל טו"ש תג"ד ד"ר זיגלבאום ז"ל ורען רפואה גנ"מ ד"ר פלר. בפגישה זו נאמר למרשתי כי התקבלה לעבודה בשב"ס והתחלת מועד עבודתה הינו יום לאחר הראיון האמור... לאור המצג אשר הציגו למרשתי כי התקבלה לעבודה בשב"ס וכי הינה מתבקשת לבצע חפיפה מיידית עם העובדת אותה מרשתי עומדת להחליף, עזבה מרשתי את מקום עבודתה והחלה לעבוד במקום שם הוצבה על ידי מנהל תו"ש. יש לציין, כי מנהל תו"ש הציג למרשתי מצג כי יעוד עבודתה הינו בתפקיד מזכירה רפואית במחלקת רפואה... תוך כדי העבודה האמורה, החתים נציג שב"ס את מרשתי על טפסים שונים ובין היתר, בדבר התחייבות לעבודה בשב"ס והתחייבות לעבודה רחוק מן הבית. בנוסף, נציג השב"ס הפנה את מרשתי לעובדת קיום המשרה ולעובדה כי המשרה האמורה אינה מאוישת וכי מרשתי התקבלה לעבודה בתקן האמור. מספר שבועות לאחר תחילת עבודתה של מרשתי בשב"ס הופתעה מרשתי לקבל הודעה כי מעסיקה הינה חברת כוח אדם ולא השב"ס, למרות ההבטחות והמצגים אשר הוצגו למרשתי בדבר היות השב"ס מעסיקה בפועל..".
בתאריך 23.12.1999, במענה למכתב זה, השיבה רע"ן קידום בד"א, סג"ד רחל להב, כי:
"הנ"ל עברה תהליכי גיוס מתוך כוונה לגייס אותה לתפקיד מזכירה רפואית במחלקת רפואה. במקביל להליך גיוסה הוחלט ברמה העקרונית שלא לגייס מועמדות לתפקיד מזכירות מתוך כוונה לאזרח משרות אלה.. באשר להבטחות שקבלה הנ"ל בעיניין גיוסה המדיניות היא שלשכת הגיוס מבהירה למועמדים שלא יעזבו את מקום עבודתם עד לקבלת אישור סופי באשר לגיוסם.. אין חילוקי דיעות לכך שבזמן הליכי הגיוס המשרה אכן הייתה פנויה אלא הוחלט לאזרח אותה".
בנוסף, השיבה גם המשנה ליועץ המשפטי בשב"ס, דאז, עו"ד עפרה קלינגר, במכתבה מיום 2.2.2000, כי:
"...לאחר בירור העובדות הרלוואנטיות, הנני להשיבך כי עם תחילת הליכי גיוסה של מרשתך לשב"ס הובהר לה באופן חד משמעי כי בפתיחת הליכי הגיוס אין משום התחייבות של שב"ס כי סופו של דבר תגויס לשירות. יודגש כי בעת תחילת הליכי הגיוס לא היה כלל תקן פנוי להעסקת מזכירה רפואית בשב"ס. בסמוך לתחילת הליכי הגיוס של מרשתך, התקבלה עקרונית בשב"ס, שלא לגייס לתפקיד מזכירה רפואית במנהל טו"ש וכי לא יגויסו סוהרים לתפקיד מזכירות, והעסקה בתפקידים אלו ותפקידים נוספים תהא באמצעות קניית שרותי חברת כוח אדם. טרם תחילת עבודתה, הובהר למרשתך על ידי ראש לישכת הגיוס, כי לאור החלטה עקרונית זו, לא אושר גיוסה לשב"ס. מרשתך לא חלקה במועד זה על כוונת העסקתה בשירות קנוי, אלא הופנתה לחברת תיגבור ושם סוכמו תנאי העסקתה".
בעקבות הדברים האמורים, הוגשה התביעה הראשונה על ידי התובעת, וכך נכתב בכתב תביעתה:
"מספר שבועות לאחר תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת בהתאם להנחיותיהם של ד"ר פלר וד"ר זיגלבאום ז"ל, תוך ידיעה ברורה כי החלה לעבוד בשורות הנתבעת, הופתעה הנתבעת לקבל הודעה כי היא הופנתה לעבודה אצל חברת כוח אדם אשר תשמש כמעסיקתה במקום הנתבעת, זאת, למרות שהעבודה בפועל הינה אצל הנתבעת ולמרות ההבטחות והמצגים אשר הוצגו לתובעת בדבר היות הנתבעת מעסיקתה בפועל".
לכתב התביעה הראשונה צורפו כנספחים מכתב מאת ד"ר פלר המאשר את דבר קיום התקן לצורך משרה של מזכירה רפואית, הצהרתה של התובעת בדבר מרחק גיאוגרפי, מכתב מאת ד"ר פלר בדבר אישור סיום תהליכי גיוסה של התובעת, וכן איגרת המפנה את התובעת לעבודה בחברת כוח אדם.
...
המסקנה איפוא כי דין התביעה לפסק דין הצהרתי להדחות בשל התיישנות.
מצאנו להעיר כי אין באמור כדי להביע עמדה לגבי תביעות לדרגה או אחרות ככל שתוגשנה לבית המשפט המוסמך על פי סעיף 129(1) לפקודה.
התוצאה –
התביעה לפסק דין הצהרתי נדחית מחמת התיישנות.
