חוסר אמינות מכשירי מד מהירות לייזר

הבדיקות שבנידון, מצביעות על אמינותו של מפעיל הממל"ז וכי הפעיל את המכשיר בהתאם לנהלי ההפעלה ובתנאי השטח המבטיחים כי המכשיר מדווח על המהירות הנכונה בה נסע הרכב בפועל ברגע האכיפה.

סיכומי הסנגוריה אינם יכולים למלא חוסרים אשר התגלו בפרשת ההגנה.

...

אשר להוכחה בדבר הכשרתו, הסמכתו ומיומנותו של מפעיל הממל"ז, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, שעד התביעה, פעל באופן מיומן ובהיותו מוסמך ומיומן למלאכה זו. הוצגו בפני ראיות בדבר היותו בעת אכיפת העבירה מפעיל מוסמך, אשר שירת בסיירת תנועה אופנועים והוסמך להפעיל ממל"ז בשנת 2018.

לאור האמור אני דוחה את טענת הנאשם לפיה כי נסע במהירות המותרת וכי השוטר לא מדד את מהירות נסיעתו.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הוכחו בפניי כל יסודות העבירה המיוחסות לנאשם.

רע"פ 7093/10 ‏ מדינת ישראל נ' אורנה דריזין, פ''ד סו(1) 28 " בדומה לפסק הדין בעיניין בראונשטיין, גם בפרשה זו קבע בית המשפט כי המכשיר אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן ועל פי הנחיות היצרן. כן נקבע כי יש להפחית חמישה קמ"ש מכל תוצאת מדידה המתקבלת ממנו (עניין לוי ועטיה, בעמוד 334). הנחיות היצרן מחייבות לבדוק את המכשיר בכל פעם מחדש בטרם הפעלתו. בדיקה זו כוללת: (א) בדיקה עצמית של כל מכלולי המכשיר; (ב) בדיקת תקינותן של הקריאות המתקבלות על לוח התצוגה; (ג) בדיקת קיומו של תאום אופקי ואנכי בין נקודת ההצבעה האדומה לקרן הלייזר; (ד) "בדיקת כיול" המכשיר שמטרתה לוודא כי טווח המכשיר ותזמונו מדויקים, ושהוא מסוגל למדוד מהירות של כלי רכב נעים; ו-(ה) שמירה על קו ראייה נקי ועל כיוונון הקרן לאיזור לוחית הזיהוי לאורך כל המדידה.

ע"פ 4682/01 גבריאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח " אני סבור כי הפסיקה אותה אזכרתי, ובעיקר הניסויים הרבים שנערכו בממל"ז, מחייבים את המסקנה כי התוצאות שמפיק המכשיר עונות על מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, ומכאן הצעתי לחברותי לקבוע כי הממל"ז הינו מכשיר מדידה אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה. בהתקיים כל אלה, הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להיתקבל ולשמש כראייה בבית המשפט, וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם גם אם אותם נתונים מהוים ראייה יחידה נגדו ובילבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו:

לגבי הבדיקות שנערכו בסוף המשמרת, הרי שיש חוסר מסוים בסימון, במיוחד לגבי ההתייחסות לתוצאת תאום הכוונות, בין במלל או באמצעות V. אולם כפי שנקבע ברע"פ 4150/15 גד בר כוכבא נ' מדינת ישראל, מדובר בעיניין שצריך להתברר בשלב ההוכחות.

...

מתוך רע"פ 4150-15 גד בר כוכבא נ' מדינת ישראל פסקה 8: "לאחר שבחנתי את החומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי מקרה זה אינו מצדיק התערבות בממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט לתעבורה, ולעניין זה הנני תמים דעים עם בית המשפט המחוזי." לסיכום, לא ניתן לומר שהטענה לגבי המסמך לעניין הבדיקות במסגרת הבקשה לביטול הפסילה המנהלית, הופכת את המצב הראייתי למצב של 'היעדר ראיות' אשר אינו מאפשר הגשת כתב אישום או אינו מאפשר הרשעה.

סופו של דבר, אני קובע כי יש די ראיות לשלב דיוני זה, והעניין יוכרע במסגרת התיק העיקרי.

הבקשה נדחית.

אך גם בהנחה כי הממל"ז אמין, מחייבות הוראות היצרן לא להסתפק בכך, ויש לשוב ולבדוק אותו בכל פעם מחדש טרם הפעלתו, כאשר הבדיקות כוללות את אלה: בדיקה עצמית של כל מכלולי המכשיר; בדיקת תקינותן של הקריאות המתקבלות על לוח התצוגה; בדיקת קיומו של תאום אופקי ואנכי בין נקודת ההצבעה האדומה לקרן הלייזר; בדיקת כיול המכשיר שמטרתה לוודא כי טווח המכשיר ותזמונו מדויקים ושהוא מסוגל למדוד מהירות של רכבים נעים.

עיון באותה החלטה מלמד, כי המשנה לנשיא נימנע מלדון ולפסוק בשאלת קיומה של ה"חזקה", ובלשונו: "בנסיבות אלו איני רואה צורך לידון בשאלה אם אמינותו של המכשיר כבר הוכחה כדי כך שאפשר להסתמך עליו ללא ראיות נוספות". אולם חרף אמירה זו, ראו שופטים רבים בערכאות דיוניות את עצמם רשאים ללכת בעקבות פסק הדין ב"פרשת רחמני", ופטרו את עצמם מלשוב ולבחון את אמינות הממל"ז. כתוצאה מכך הלכו ורבו פסקי-הדין שחזרו ואזכרו את אותה "חזקה שבעובדה", אף שסוגיה זו מעולם לא לובנה ולא הוכרעה לגופה בבית משפט זה. העולה מכך הוא שעתה אין עוד מנוס מלבחון את השאלה שאולי היתה צריכה להבחן זה מכבר, היינו, אם בעת שניתן פסק הדין ב"פרשת רחמני" אכן הצטברה אותה "מסה קריטית" של פסיקה אשר הכירה באמינותו של הממל"ז. אם התשובה על שאלה זו תהיה שלילית, יהיה מקום להוסיף ולשאול אם הפסיקה שנוספה בשנים שחלפו מאז, די בה כדי למלא את החסר בכל הנוגע ליצירתה של אותה "מסה קריטית" שבלעדיה לא תיכון חזקה שבעובדה.

מטרתם של הניסויים היתה, בין היתר, לבחון טענה השגורה בפיהם של נאשמים, ולפיה לא מדד הממל"ז את מהירות רכבם, אלא את מהירותו של רכב אחר אשר נע בקרבתם, ובלשון בית המשפט (ראו עמוד 56 להחלטה) נועדו הניסיונות כדי "לבדוק את יכולת ההפרדה של המכשיר כאשר הקרן פוגעת בשתי מכוניות, את כושר הדיוק של קרן הלייזר כאשר נקודת המכוון מכוונת לעבר רכב מסוים ויצירת מצבים בהם תחליק הקרן על צד כלי רכב. כתוצר לוואי ניתן גם להתרשם מיכולת הממל"ז לדיווח על מהירות כלי הרכב הנמדדים". מסקנתו של בית המשפט בעקבות אותן מדידות ניסיוניות היתה זו (ראו סעיף 11 להחלטה): "...הוכח בפני באופן חד משמעי כי מכשיר מד מהירות לייזר MARKSMEN L.T.I. 20 20 מדייק בתוצאותיו באופן שבתי המשפט במדינת ישראל יכולים להסתמך על התוצאות בהליך פלילי, הכול בכפוף לקיום כללי ההפעלה הנכונים". בהמשך פרט השופט המלומד את ממצאיו, ולהלן אביא את עיקריהם: א) חרף התבדרותה של הקרן מספק המכשיר תוצאה מדויקת שעה שהוא מכוון לרכב בודד הנוסע בנתיבו, וכך הוא המצב גם כאשר לצידו נוסע רכב אחר.

...

בפסק הדין ב"פרשת רחמני" שניתן שבועות ספורים בלבד לאחר מכן, ובעקבות הגשתה של חוות דעת של מומחה מטעם התביעה בפני בית המשפט לתעבורה, ועדותו של אותו מומחה בפני בית המשפט המחוזי (בשלב הערעור), הורשע רחמני בדין לאחר שנמצא כי המדינה הוכיחה את אמינות הממל"ז, ומאידך לא עלה בידי רחמני לערער אמינות זו. אך כאמור, בית המשפט עשה צעד נוסף, כאשר קבע כי נוצרה חזקה שבעובדה לפיה תוצאות המדידה אשר מפיק הממל"ז הן מדויקות, וכך נימק השופט זמיר את חזרתו מעמדתו ב"פרשת קופלמן": "קביעתו הנ"ל של בימ"ש זה, כאילו לא נוצרה עדיין חזקה שבעובדה בעניין מסוגלותו ויכולתו של הממל"ז למדוד במדויק מהירות רכב נוסע, נעוצה בטעם הפשוט שהמדינה... לא הציגה בפניו - באותו משפט ... את אותה פסיקה שבה, לטענתה, נוצרה החזקה שבעובדה האמורה. באותו עניין (עניין קופלמן הנ"ל), לא איזכר בית משפט קמא כל תיק קודם, שבו נקבעו אמינות מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו, וגם המדינה... לא הפנתה לאותה הכרה משפטית בממל"ז, כמכשיר המספק ראיות קבילות, עליה נסמכה היא בטענותיה. בעניין הנדון עתה בפנינו, הרי שהן בפני בית משפט קמא, והן בפני בית המשפט שלערעור, עמדה הפסיקה, אשר ממנה נלמד כי הממל"ז עמד במבחן המשפטי, והוכר כמכשיר המספק ראיות קבילות. לאור החומר המשפטי שהוצג בפני בית המשפט וגם לאור עדותו הנוספת של רפ"ק בן-יאיר בבית המשפט שלערעור, הרי שניתן לומר כי הממל"ז מוכר באופן עקרוני כמכשיר אמין, המספק תוצאות שהן ראיות קבילות, וכי ניתן לעשות שימוש בתוצאות מדידות המכשיר לצורך הרשעת נאשמים (כמובן, בהתקיימם של התנאים הנוגעים לאופן הפעלת המכשיר). המדידה ותוצאותיה, כפי שמבצע המכשיר הנ"ל הינה ראיה קבילה". אכן, בקשה לרשות ערעור על פסק הדין בפרשת נחמני נדחתה על ידי המשנה לנשיא של בית משפט זה (רע"פ 6045/96, לא פורסם), אולם חוששני שמי שראה בכך חיזוק להשקפה בדבר קיומה של חזקה עובדתית בדבר מהימנות הממל"ז, נתפס למסקנה נמהרת.

לפיכך, מסקנתו של מר צור מכל אלה היתה נחרצת: "כל התיאוריות, וכן הניסיון המעשי העומד מאחורי, מביאים למסקנה בלתי ניתנת לערעור שגם אם המכשיר יהיה מתוחכם ככל שיהיה, עקב פעולתו של המכשיר כשעון-עצר למדידת זמן המעוף של פולסי הלייזר, ועקב החזקתו וכיוונו הידניים, אין כל אפשרות למנוע מקרים בהם המכשיר יחשב מהירות 'כאילו' אמיתית, אשר אינה משקפת את המהירות-בפועל". אולם התברר כי עדותו של צור התבססה בעיקרה על הנחות וסברות תיאורטיות, שאף אם הן נשמעו לעתים הגיוניות, הן נדחות מפני סברות דומות המתבססות גם על ניסויי-שטח.

לנוכח תשובות מסוג זה אך טבעי היה שתועדף עדותו של מומחה התביעה, אותה מצאתי לאחר שעיינתי בה כחוות דעת סדורה ומעמיקה.

באשר לערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של גד פלר, גם אותו אני סבור כי יש לדחות.

במסגרת חקירתו הראשית, מסר הנאשם כי רכב המישטרה נצמד לחלון רכבו מצד שמאל, במקום הייתה תנועה ערה ורכבים עקפו אותו משני הצדדים, לא הוצג לו מד מהירות והוא מדי פעם מסתכל על מד המהירות בעת הנהיגה.

לדבריו, לקתה עדותו של ע"ת 1 בחוסר אמינות, בין השאר בנוגע לטענתו לפיה ערך את בדיקת התקינות למכשיר הממל"ז בעוד שהחתום על הבדיקות הוא "בחור בשם אדיר". ב"כ הנאשם הדגיש את העובדה שפעולת נציגי המישטרה נערכה בנגוד לנהלי המישטרה הרלוואנטיים, נוהל עצירת רכב ע"י סייר תנועה ונוהל הפעלת ממל"ז. לדבריו הליקויים בעבודת נציגי המישטרה רלוואנטיים היות והפרת נהלים על ידי איש חוק מעוררת הגנה מן הצדק ובהתאם לפסיקה, יש להקפיד עם איש חוק שאינו מקפיד על נוהל הפעלת בטיחות.

עם זאת לא ברור, האם ראה הנאשם את המהירות שהופיעה על הממל"ז. מהסרטון לא ברור מי רשם את הדו"ח ומי החזיק את המכשיר בו נרשם הדו"ח. מהסרטון עולה שבזמן הארוע לא הועלתה על ידי הנאשם טענה לפיה רכב המישטרה נצמד אליו ולא עולה כל אינדיקאציה לשימוש של מי מנוסעי הרכב באפליקציית וייז לצורך מדידת מהירותם.

...

בחינת משמעות הליקויים/ תחולת הגנה מן הצדק סוגיית ההגנה מן הצדק נדונה בפסק דינו המכונן של בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 4855/02‏ מדינת ישראל נ' בורוביץ, (פ''ד נט(6) 776) (להלן: הלכת בורוביץ) "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות, ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. " ובהמשך "שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של

לסיכום נתמכת גרסת ע"ת 1 באמור בסרטון ובתוצאות מכשיר הממל"ז. זאת בעוד גרסאותיהם של עדי ההגנה אינן נתמכות כאמור בסרטון.

הראיות מובילות למסקנה כי התביעה הרימה לעניות דעתי את הנטל להוכחת אשמת הנאשם.

לאור כל זאת, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו של נהיגה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה תשכ"א –1961, בגין נסיעה במהירות של 126 קמ"ש מקום בו המהירות המותרת אינה עולה על 90 קמ"ש. זכות ערר כדין ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ג, 02 אוקטובר 2022, במעמד הצדדים.

עילת הזיכוי המרכזית בתיקים הללו היתה קביעת בית המשפט בדבר חוסר אמינותו של מכשיר מד מהירות לייזר TL1 20-20)להלן-הממל"ז או המכשיר).

...

הלכה נהוגה היא במקומותינו כי: "אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם היתרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובא לפניו והעדויות שהושמעו במשפט, מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר שהנאשם איננו חף" (ע"פ 3124/91, 3398, 3644 כהן ואח' נ' מ"י, פ"ד מז (3) 406).

סוף דבר 23 הערעור בתיק ע"פ 71382/00 מתקבל, הכרעת הדין של ביהמ"ש לתעבורה ברמלה מתבטלת והמשיבים מורשעים בעבירה המיוחסת להם.

אשר על כן, הנני מורה על החזרת הדיון לבימ"ש קמא על מנת שישקול אם יש מקום לשמוע ראיות נוספות מטעם המשיב, או שניתן להסתפק בראיות ובעדויות שבתיק.