כאן המקום לציין כי מיתנהל בפניי בתיק אחר כתב אישום בפרשה אחרת, שכונתה על ידי המדינה "פרשת המעילה", בה משמש המשיב 2 כעד תביעה נגד נאשמים אחרים, עובדי אורתם הציבורית, והדיון בה מיתנהל בטענות מקדמיות שהועלו על ידי הנאשמים (ת"פ 70184-12-21 מדינת ישראל נגד אליק גריידי ואח').
דיון והכרעה
בעע"מ 5427/21 מדינת ישראל נגד פלוני ואח' (2022) נפסק על ידי כבוד השופט נ' הנדל:
"וכיצד על נפגע העבירה לפעול אם הוא מעוניין לקבל חומר חקירה לאחר הגשת כתב האישום. יושם לב כי מדובר בתיק שמתנהל בבית משפט. בהמשך לעמדתי הכללית אף כאן סבורני שקורבן העבירה יפנה לפרקליטות לקבלת החומר בהתאם להנחיות, ומי מהצדדים רשאי לפנות לבית המשפט הפלילי שידון בעיניין. כך נוהגים בפועל בבתי המשפט" (ההדגשות אינן במקור, כאן ובכל מקום אחר בהחלטה).
...
המסקנה היא שמדובר בהליכים מתחרים.
שלישית, שיקול היעילות בבסיס ההחלטה בעניין פלוני מבקש לאחד את הטיפול בבקשות דומות לפני הגורם "בעל הכלים, הידע, הפרספקטיבה והמגע עם התיק המסוים" וכך קבע השופט הנדל בפלוני:
"בעניין ג'ולאני הבעתי את העמדה כי יש להסדיר את הסוגיה וכי המסלול הראוי להשגה על החלטת רשויות התביעה בבקשת עיון הינה בבית משפט פלילי. זאת, בין היתר, משום שלאחר הגשת כתב אישום ובהתקיים הליך משפטי בפני בית המשפט הפלילי, הרי האחרון הינו בעל הכלים, הידע, הפרספקטיבה והמגע עם התיק המסוים הנדרשים על מנת להכריע מה הם חומרי החקירה והאם חשיפה של אותם חומרים תפגע בהליך הפלילי בבית המשפט, ובגורמים הנוגעים לו. להבנתי ומניסיוני בהתקיים הליך פלילי, דיון בבקשה בפני המותב או שופט פלילי אחר בבית משפט יתרום רבות ליעילות הדיון ולמניעת סרבול".
אמנם כאמור, באותו עניין פלוני, בית המשפט העליון קבע כי השופט בתיק הפלילי (להבדיל מבג"ץ) הוא הגורם המתאים, אך השיקולים עצמם שצוינו בהחלטה, על רקע המקרה המסוים בפניי, מובילים למסקנה, כעמדת המדינה והמשיב 2, שנכון שבית המשפט זה ידון בבקשה, ככל שתהיה רלוונטית, אך זאת לאחר מיצוי הליך הגילוי האזרחי.
לאור כל האמור לעיל, ועל אף שעמדתי הראשונית הייתה לדון ולהכריע בה, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.