הנתבעים או מי מהם מבצעים במקרקעין פעולות בנגוד לדין, בנגוד להוראות הסכם השכירות ובנגוד להחלטות התובעת, כדלהלן:
הוקם מבנה יביל (מבנה 2 בתשריט שצורף לכתב התביעה);
ניבנה בית מגורים נוסף (מבנה 3 בתשריט שצורף לכתב התביעה);
הוקמה סככה פתוחה מחוץ לגבול חלקת המגורים (מבנה 4 בתשריט שצורף לכתב התביעה);
מבנה בעל היתר, האמור לשמש כלול לגידול עופות, והמצוי מחוץ לגבול חלקת המגורים, משמש כמחסן למדי מים (מבנה 5 בתשריט שצורף לכתב התביעה);
הוצבו ארבע מכולות מחוץ לגבול חלקת המגורים (מבנים 9-6 בתשריט שצורף לכתב התביעה);
חצר המשק משמשת לאחסנה פתוחה של ערימות אספלט גרוס וכורכר.
הנתבעים מודים בשימוש שנעשה במבנה לאחסנת מדי מים, אך טוענים, שרק שטח של 100 מ"ר בלבד משמש לאחסנה זו.
בתצהיר עדותו של הנתבע 1 (סעיף 19) היתייחס הנתבע לשימוש הנעשה במחסן:
"מדובר על מבנה לול בהיתר, אשר בו מאוחסנים חלקי השקיה וצנרת אשר משמשים אותנו בעבודות החקלאות, וכמו כן יש בו מדי מים אשר משמשים את המושב בו אנו גרים והם מאוחסנים שם במטרה לשמור אותם... בשלוש השנים האחרונות חלק קטן ביותר ששטחו מוערך בכ-100 מ"ר מתוך כלל המבנה, הושכר תמורת שכר זעום ביותר... ויודגש, כי מדובר במספר מדפים של מוני מים... רוב הציוד האחר משמש לצרכי החקלאות שלנו".
הנתבעים נימנעו מהעדת השוכר, שהיה יכול בעדותו לתמוך בטענתם בדבר הקף השטח המושכר.
...
איני מקבל טענה זו, שכן חוות הדעת מלמדות על שווי המקרקעין תוך ביצוע השוואה למקרקעין ביישובים בעלי מאפיינים דומים, כאשר רק בחישוב שיעור דמי השימוש הנגזר מכך יש להתחשב באי חוקיות השימוש.
ברע"א 6713/15, מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.12.15, סעיף 16, נקבע כך:
"בענייננו, עיון בכתב התביעה מעלה כי הסעד הכספי נתבע בה במפורש. התביעה הוגדרה מלכתחילה כתביעה כספית, וכפי שצוטט לעיל, סעיף 60 לכתב התביעה דורש 'ברחל בתך הקטנה' את תשלום דמי השימוש בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד לפינוי השטח בפועל. גם אם מדובר בסכום שאיננו מסוים (ושאינו יכול להיות מסוים כל עוד לא פונה השטח) אינני רואה מקום לפרשנות הנטענת מצד המבקשת, כאילו מדובר בסעד הצהרתי. נמצאנו למדים, כי עתירה להצהרה על זכות אין כאן, דרישה לתשלום אופרטיבי – יש ויש. מעבר לכך, בהתאם להנחיות הפסיקה שהובאו לעיל, הרי שזהו המהלך הדיוני הראוי והמצופה מתובע בסוגיות כגון אלו דנא, לכרוך את כל תביעותיו הכספיות באופן שיאפשר דיון בהן בחדא מחתא, לתועלת בית המשפט, הצדדים והציבור. מכאן שמדובר בסעד כספי ולא הצהרתי, ואין עוד מקום לדון בטענותיה של המבקשת בדבר מתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, שכן כאמור אין זה המצב כאן".
מהאמור לעיל אנו למדים, כי תביעת דמי שימוש גם לתקופה שלאחר מועד הגשת כתב התביעה, היא האפשרות הרצויה, ולפיכך נהגה התובעת כשורה בעניין זה. חרף האמור, ובהיעדר חוות דעת משלימה לחוות הדעת שנערכה בגין התקופה שעד שנת 2018, לא מצאתי כי התובעת הציבה בסיס ראייתי ראוי להוכחת דמי השימוש בגין אותה תקופה שלאחר הגשת כתב התביעה.
לפיכך דין התביעה בעניין זה להידחות.
