חוזה שכירות לא מוגנת עם סעיף אי פינוי הדירה במועד

על פי הסכם השידוך יוכלו המבקש ורעייתו להתגורר בדירה ללא הגבלת זמן, ואם הדירה לא תפונה, צד הכלה ישכור לזוג דירה בשכר דירה חודשי שלא יעלה על 650 דולר.

אני ערה לכך שחלף הסכם המתנה המבקש המציא מיסמך אחר, את הסכם השכירות המוגנת עם המנוח.

ראשית לכל, השלב שבו הופיע מיסמך זה, לאחר שחותנו של המבקש ניהל את הגנתו בתביעת הפינוי והסתייע בתצהירו של הסב המנוח לגבי זכויותיו בדירה, מבלי להזכיר את הסכם השכירות המוגנת, אלא נשען על הסכם מתנה שהוכח כמזויף.

זאת ועוד, גם ביחס למהותו של הסכם השכירות המוגנת, הרי שעל פי לשונו של ההסכם, המנוח שכר את הדירה, כביכול, בדמי מפתח בדיירות מוגנת למשך 25 שנים עם אפשרות להארכה לתקופה נוספת בת 25 שנים.

משכך, הדיירים שתפסו חזקה בדירה ובהם המבקש, לא יכלו לרכוש מעמד של דייר מוגן מאחר שלא גרו עם המנוח בדירה (ר' סעיף 20 לחוק הגנת הדייר).

...

התהיות הללו הביאוני לכלל מסקנה כי סיכויי התביעה קלושים, ובמודל 'מקבילית הכוחות', יש בקשיים אלו כדי להטות את הכף לכיוון דחיית הבקשה.

סוף דבר על יסוד מכלול השיקולים כאמור, באיזון שבין זכויות המשיבה למול השיקולים במתן הסעד הזמני, מצאתי כי אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

יפים לעניין זה דבריו הידועים של כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (פורסם בנבו, 17/9/2006) לפיהם: "(4) אגב אורחא אעיר, כי חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוצאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו"הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק" (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח' פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן).

אי תשלום שכר דירה ותשלומו במועד סעיף 131(1) לחוק קובע, כדלקמן: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:

בהעדר חוזה שכירות לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה הדרוש כדי הקביעה כי קמה להם הזכות החוזית לפינוי הנתבעת בעקבות ביצוע שינויים בדירה.

...

סוף דבר הנתבעת היא דיירת מוגנת מקורית בדירה.

התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

למרות הליכי הפש"ר הנתבע מעולם לא חדל לשלם את דמי השכירות ולא איחר בתשלומם.

סעיף ח'(1) להסכם קובע כדלקמן: "כל סעיפי החוזה עומדים בתוקפם למשך זמן השכירות והפרת סעיף אחד או חלק ממנו נחשב כהפרת החוזה והרשות ביד המשכיר לבטל את החוזה ולדרוש פנוי הדירה". ברם, מאחר ועסקינן בנתבע המוגדר כדייר מוגן בהתאם לחוק הגנת הדייר, ומפאת חשיבות העניין - בטרם אדון לגופם של דברים אדון בטענת ב"כ התובעות המלומד, בסיכומי התשובה שהגיש.

אין בפני ביהמ"ש כל אישור שהמבנה הוכרז כבית מסוכן ואין ביהמ"ש כל ראיה לפיה הגורמים המוסמכים הוציאו תחת ידם צו כלשהוא בנושא זה. בנסיבות העניין לא מצאתי כי השוכר הפר את סעיף ה' להסכם באופן מיוחד ו/או הפר כל סעיף אחר בהסכם וממילא לא הוכיחו התובעות כי בנסיבות העניין "...והרשות ביד המשכיר לבטל את החוזה ולדרוש פינוי הדירה." במהלך הדיון ציינו הצדדים כי מיתנהל ביניהם מו"מ וזאת מבלי לפגוע בזכויותיהם ו/או בטענותיהם.

...

מן הכלל אל הפרט: בענייננו מעת שמותב זה הגיע לכלל מסקנה כי נושאים מסויימים בתובענה שלפניו אינם בסמכותו, הרי שמחוייב הוא לדון בשאלה הסמכות העניינית והתוצאה היא בהתאם להחלטתי הנ"ל מיום 03.06.2019.

סוף דבר בנסיבות העניין מורה על דחיית התובענה.

אמנם בהסכם השכירות צויין, כי "הנכס אינו מוגן" (סעיף 8 לכתב התביעה), ברם הדירה יועדה לשמש כדיור מוגן עבור קשישים, ובדירה מסוג זה אין אפשרות להקנות זכויות של "דייר ממשיך", כאמור.

הנתבע 1 הנו בנה של האם, שהתגורר עמה בדירה במשך 3 שנים, כאשר לא היתה בבעלותו דירה אחרת.

סיכומם של דברים, בהיעדר מחלוקת בדבר תשלום דמי השכירות/דמי השמוש על ידי הנתבעים בהתאם לשוברי התשלום שהומצאו להם – כאמור לעיל - ובנסיבות המתוארות לעיל, התביעה לפינוי הנתבעים וסלוק ידם מהדירה נדחית, והם רשאים להמשיך להתגורר בדירה, וזאת מכח היותו של הנתבע 1 דייר ממשיך בדירה.

...

בסופו של דבר בוטל פסק הדין רק ביום 17.7.19.

סבורני, כי בנסיבות אלו אין באותו הסכם משנת 2012 כדי לפגוע בזכויות הנתבעים ובהיותו של הנתבע 1 דייר ממשיך לאם המנוחה, כאשר אין מחלוקת שהוא התגורר עימה כבר משנת 1999.

סיכומם של דברים, בהעדר מחלוקת בדבר תשלום דמי השכירות/דמי השימוש על ידי הנתבעים בהתאם לשוברי התשלום שהומצאו להם – כאמור לעיל - ובנסיבות המתוארות לעיל, התביעה לפינוי הנתבעים וסילוק ידם מהדירה נדחית, והם רשאים להמשיך להתגורר בדירה, וזאת מכח היותו של הנתבע 1 דייר ממשיך בדירה.

בני הזוג ובעלי הדירה ערכו הסכם לפינוי דייר מוגן (להלן: הסכם הפינוי או ההסכם), והגישו בקשה לאישורו לבית הדין לשכירות בתל אביב (להלן: בית הדין לשכירות או בית הדין).

מעבר לכך צוין כי אף אם היו מתקבלות הטענות בדבר פגמים בהסכמה, ממילא הסכם הפינוי היה עומד בעינו, על ההתחייבויות הנובעות ממנו (לרבות הסנקציה בגין אי פינוי הדירה במועד).

לאחר דברים אלה צוין "הסכום שנקבע בהסכם הפינוי כתשלום עבור הפינוי בסך של 800,000 ש"ח (משוערך כדין מיום 16/11/17) יופקד בנאמנות אצל ב"כ בעלי הבית שיעביר אותו [...] עם ביצוע הפינוי" (סעיף 50 לפסק הדין).

...

לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובתשובה לה (למרות שהגשתה לא התבקשה), באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות המבקש, ועיינתי בהחלטות השיפוטיות העומדות ברקע להליך דנן, באתי למסקנה כי כלל זה יפה גם לענייננו, וזאת גם אם בהחלטת התיקון נפלה טעות באופן יישום הוראותיו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (ואיני נוטע מסמרות בכך).

הבקשה נדחית אפוא.