עיקר טענת התובעים בתביעתם הוא, שמסמך העקרונות מתעד הסכם שלפיו הוקמה שותפות בין שלושת הצדדים (התובעים והנתבע) במטרה לקדם הקמת תחנת תידלוק בשטח הנתבע, ולאחר מכן לקדם פרויקטים כלכליים נוספים בשטחים צבוריים של הצדדים.
ההתנהלות בתקופה זו מתועדת במסמכים שצורפו לתצהירי העדות הראשית מטעם שני הצדדים, ובעיקרו של דבר אין מחלוקת של ממש בנוגע לעובדות הרלוואנטיות לפרק זמן זה. כך למשל, בסקירת המידע ששמש בסיס לחוות דעתו של מקלר (נספח 3 לתצהיר אברהם – נ/1) צוין שעל פי הסכמת הצדדים תחנת התידלוק תהיה בבעלת משותפת של שלושת היישובים, והמתווה העיסקי שהוצע על ידו היה הקמת אגודה שיתופית משותפת בדומה לכך, גם חוות דעתו מיום 21.11.02 של יועצם המשפטי של הצדדים, שנמסרה לנציגי שלושת הצדדים (נספח 6 לתצהיר אברהם) מדברת על הקמת אגודה שיתופית שהצדדים הם חבריה.
על רקע זה, הטענה שהקמת פרויקט על פי הרעיון של רייכר איננה כלולה בהסכם שבמסמך העקרונות היא לכל הפחות תמוהה, ובעיקר כך כאשר בסעיף 3 שלו נאמר, בין השאר, כי "שלושת השותפים מקימים שותפות שמטרתה לקדם את תחנת הדלק בהבונים...", ונוסח זה אינו מסוים דיו כדי להוציא מכלל תחולת ההסכם שבמסמך העקרונות את הפרויקט שאותו הציע רייכר.
...
הנתבע טען כי מסקנה זו מתחייבת גם מהשתלשלות האירועים והנסיבות כפי שאלה תוארו בכתב ההגנה ואף בכתב התביעה.
סיכומו של דבר, על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל אני מחליט לקבל את התביעה, ובהתאם לכך ניתן בזה פסק דין המצהיר שההסכם שבמסמך העקרונות ובמסמך המשלים הוא תקף והוא מחייב את הנתבע, כמו גם את התובעים.
בסיכום טענותיהם בקשו התובעים שבפסק הדין תינתן גם הוראה לנתבע להעמיד לרשותם את כל הנתונים הרלוונטיים ויינתן להם פרק זמן של ששה חודשים על מנת להחליט אם הם מוכנים לקבל על עצמם את כל ההתחייבויות הנגזרות מהסכם רייכר אולם כששקלתי בדבר החלטתי שלא להיעתר לבקשה.
הנתבע ישלם לתובעים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 25,000 ₪.
