בנסיבות אלה, איני סבורה כי הנתבעת אשר הסכימה לבטח רכב יוקרה בידיעה כי חלפיו יהיו יקרים אם יינזק, יכולה בנקל להיתחמק מתשלום מלוא ניזקו של התובע רק בשל העובדה שבחר לתקנו באופן זמני וככל שביקשה להוכיח שהתובע מנסה להתעשר על גבה היה עליה להוכיח זאת באופן ממשי ולא להתספק בחוות הדעת הנגדית שאין בה די מהנימוקים שפורטו לעיל.
אולם בית המשפט של העירעור היתייחס לפרקטיקה המקובלת לפיה לא מחייבים בעל דין, בעיקר בעל דין פרטי (במובחן מחברת ליסינג או חברת אוטובוסים) להגיש חשבוניות תיקון להוכחת ניזקו ומסתפקים בחוות דעת שמאי, כאשר הראציונאל הוא שלא לגרום לתובע חיסרון כיס.
...
לטענת התובע השמאי מטעמו הגיע למסקנה כי יש להחליף את הפגוש.
על כן ומשחוות דעת שמאי התובע לא נסתרה, אני מקבלת טענת התובע כי בחר לתקן את הפגוש באופן זמני עד להחלפתו.
משהגעתי למסקנה כי התובע זכאי לפיצוי בגין מלוא הנזק שנגרם לו, הרי שהוא זכאי לפיצוי בגין החלפת הפגוש ולא תיקונו, והעובדה כי להוכחת הנזק הגיש חוות דעת שמאי בלבד אינה מורידה מזכותו לפיצוי מלא.
משלא עשה כן, העלאת הטענה אכן מהווה הרחבת חזית אסורה ועל כן איני נדרשת לה.
סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 30,454 ₪ בצירוף הפרשי הצדה ורבית כדין מיום הגשת התביעה 21.3.22 ועד למועד התשלום בפועל, מלוא אגרת בית משפט כפי ששולמה, שכר עדות השמאי בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ ושכ"ט עו"ד בסך 6,900 ₪.
