חובתו של נוהג ברכב לתת זכות קדימה לרכב בנתיב השמאלי

נהג המשאית לא יכול היה להבחין בו, משהוא היה מצוי בשטח "המת". תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 קובעת כי "(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". תקנה 41 לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקוו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם".

תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה את המונח "מתן זכות קדימה " ב: "אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנידרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקוו נסיעתם או שלנות את מהירות נסיעתם". זכות הקדימה נמשכת מעברת לתחילת נסיעה בקוו הצומת ועד היציאה ממנו" (ראו והשוו: ת"ק 20065-02-10 לביא נ' זי שלמה (12.10.2010).

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צורפותיהם ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

התובעים טוענים כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעים, אשר התפרץ מצד ימין וחצה את הצומת תוך שהוא לא ציית לתמרור "תן זכות קדימה" ופגע ברכב התובעים לאורך הצד השמאלי.

עדות זו עולה בקנה אחד עם טופס ההודעה לתאונה שמסרה נהגת התובע לפיה "אני נסעתי בכביש 2040. הנהג השני (צד ג') התפרץ מצד ימין וחצה את הצומת במקום שיש תמרור משולש של תן זכות קדימה". 6.3 גרסת התובע אף נתמכת בעדותה של הגב' טגב אווקה, אשר היתה עדת ראיה לקרות התאונה והעידה: "....ישבתי ליד הנהג . נסענו בכביש הראשי במהירות מאוד סבירה. נסענו על 50 קמ"ש. ואז ללא שום הכנה מראש, התפרץ רכב מצד ימין וניכנס לנו לנתיב ובעצם הרכבים התנגשו...באמת שלא היתה הכנה להתפרצות שלו לכביש, בנס בנס לא היתה פגיעה לנפש לקחנו את הפרטים והוא המשיך לטעון את אשמה שהיא נוסעת במהירות מטורפת. הוא היה צריך לתת לנו זכות קדימה..." (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון שורות 14-19).

חובת מתן זכות קדימה מוגדרת בתקנות התעבורה כאי המשכת הנסיעה או התחלתה, כאשר אם אינו עושה כך, עלול הנוהג ברכב הנידרש לתת זכות קדימה לאלץ נוהגים ברכב אחר לסטות מקוו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם.

...

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

6.2 גרסת התובעת לפיה רכב הנתבע התפרץ לצומת תוך קיפוח זכות קדימה – מקובלת עלי.

6.8 אשר על כן שוכנעתי, כי האחריות לקרות התאונה רובץ לפתחו של הנהג ברכב הנתבעים אשר חצה את הצומת תוך אי ציות לתמרור "תן זכות קדימה" ותוך אי מתן זכות קדימה לכלי רכב הבא או הנכנס אל הצומת, וזאת בניגוד לתקנות 64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

מכל הטעמים שלעיל, אני מקבלת את התביעה.

תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת: "נוהג רכב המתקרב בכביש לצומת או להתמזגות כבישים שלפניהם מוצב תמרור המציין מתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, יאט ובמקרה הצורך יעצור את רכבו כדי לתת זכות קדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת או להתמזגות הכבישים מכביש אחר." הוראה זו קובעת את חובת זהירות החלה על נוהג ברכב המבקש להכנס לצומת שבכיוון נסיעתו הוצב תמרור האט ותן זכות קדימה.

נהג רכב התובעת העיד כי התאונה אירעה במהלך עקיפה של משאית שעמדה ופרקה סחורה בצד ימין של הדרך וחסמה את נתיב נסיעתו, לכן הוא נאלץ לעקוף אותה משמאל, אלא שכאשר החל לעקוף אותה, המשאית החלה בנסיעה (עמ' 1, שורות 19-18 לפרוטוקול).

לפיכך, נהג רכב התובעת הפר את הוראת תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה הקובעת: "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא." כמו כן, אף ברור הוא כי נהג רכב התובעת הפר את הוראת תקנה 47(ה) לתקנות התעבורה הקובעת: "נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים באחד מאלה:

...

אני סבור כי נהג רכב התובעת טען זאת רק כדי להראות שרכב הנתבעים נכנס לצומת מבלי להבחין ברכב התובעת.

אשר למחלוקת בעניין הנזק והיקפו, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, מאחר שמוקדי הנזק ואופיים מתיישב עם מהלך התאונה כפי שהוכח, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, הרי שאני סבור כי הנזקים שנמצאו בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת קשורים בתאונה וסכום התביעה בדין יסודו.

סוף דבר לפיכך, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים: 7.1.

תקנה 64(ו) לתקנות קובעת כי: "נוהג רכב שנתיב נסיעתו מסתיים ועליו לסטות לנתיב סמוך, ייתן זכות קדימה לכלי רכב הנוסעים בנתיב שאליו הוא מבקש לסטות". מכאן כי על נהגת התובעת הייתה מוטלת החובה להישתלב שמאלה באופן בטוח תוך שימת לב לרכבים המצויים משמאלה, קל וחומר נכון הדבר כאשר בקירבה אליה משמאלה מצויה משאית גדולה.

יחד עם זאת, אין בקיומה של חובת זהירות זו המוטלת על רכב המשתלב אל נתיב הנסיעה אליו מבקש לסטות כדי לאיין את התרומה של נהג המשאית לתאונה, שכן גם לו קיימת חובה ליתן דעתו לנהיגתם של רכבים הנוסעים בימין הדרך.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, כמו גם צפיתי בסרטון מרגעי התאונה אשר הוצג בדיון, בשים לב למוקד הנזק ולאחר עיון בכל אשר הובא בפני אני קובעת כי האחריות לתאונה תחולק באופן שעל נהגת התובעת תוטל אחריות בשיעור 70% לתאונה ואילו על הנתבע תושת אחריות בשיעור 30% ולהלן אבאר נימוקי: בדיון שהתקיים בפני העידה נהגת התובעת כי התאונה ארעה כאשר: "נסעתי בנתיב ימני מכיכר... לפני כיכר שנייה באיזה שהוא שלב הנתיב הופך לנתיב אחד. התאונה היתה שהיינו עדיין בשני נתיבים והוא נכנס בי פשוט... המשכתי בנתיב שלי איפה שהייתי בהתחלה והוא נכנס בי מהסוף". משנשאלה נהגת התובעת היכן היתה מצויה משאית הנתבע עובר לתאונה, השיבה: "אני חושבת שהוא היה מאחורי, לא זוכרת, זה היה מזמן. לא שמתי לב אליו עד לתאונה". עדות זו אינה מתיישבת עם האמור בטופס ההודעה מטעמה שם ציינה כי רכב הנתבעת נסע בנתיב השמאלי במקביל אליה.

לפיכך אני קובעת כי אף לנהג המשאית קיימת אחריות לתאונה, שכן קיימת לו חובה ליתן דעתו לנהיגתם של רכבים המגיעים מהנתיב הימני בכביש ובו נתיב השתלבות, ולא התרשמתי שנהג המשאית אכן הסתכל בזהירות הנדרשת ימינה כדי להבחין ברכבים הנעים מימינו ועשויים להשתלב בנתיבו ולהכנס לאותו שטח מת כפי שטען שעשתה נהגת התובעת.

לנוכח כל האמור לעיל האחריות לתאונה תחולק בשיעורים שצויינו לעיל, לפיכך, ישלם הנתבע לתובעת סך של 6,332 ₪, אגרת בית משפט כפי שתשולם בתום ההליך, שכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪, שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

"שני רכבי מישטרה היו בפעילות מבצעית ונסעו בנתיב השמאלי הראשון עם מהבהבים וסירנות והשני שנסע אחריו עם מהבהבים כאשר רכב התובע שנסע על הנתיב השמאלי פינה את דרכו ועבר לנתיב הימיני. הרכב המשטרתי הראשון חלף ורכב הנתבעים דלק אחריו כשלפתע רכב התובע סטה חזרה לנתיב השמאלי ופגע ברכב הנתבעים בחלקו השמאלי (דלת ימינית) [כך במקור- ס.ע.] וגרם לתאונה". כל אחד מבעלי הדין ביקש להטיל את האחריות לקרות התאונה על מישנהו, הכול כמפורט בכתבי הטענות.

חובתו של הנהג ברכב ביטחון אינה אך ורק להגיע לארוע אליו נשלח במהירות האפשרית, אלא גם, להקפיד שבמהלך נסיעתו ובאופן נהיגתו לא יגרום לנזקים או פגיעה ברכושם של משתמשי הדרך השונים שאינם קשורים לאותו ארוע אליו נשלח.

אשם תורם מצד התובע ושיעור הנזקים: תקנה 93 לתקנות מסדירות את היתנהגות נוהג רכב עת שהוא מבחין ברכב ביטחון, כאשר על נוהג הרכב ליתן זכות קדימה לרכב ביטחון, לפנות את הדרך בפניו וכן לעצור בצד הכביש עד שיעבור.

...

משכך הגעתי למסקנה, כי האחריות להתרחשות התאונה מוטלת על הנתבע.

איני מקבל את גרסת התובע בעניין אי חזרתו למרכז הכביש לאחר שחלפה הניידת הראשונה.

התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שלהלן: · סך של 10,340 ₪ אשר יישאו בהפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התובענה ועד התשלום המלא בפועל.