בהחלטתי מאותו היום ניתנה לתובעת זכות תשובה בנקודה זו בלבד, ומתגובתה מיום 27.11.22, עולה כי התשלום שביצע הנתבע ביום 22.11.21 בסך 1,950 ₪ אינו שנוי במחלוקת, וצורפה כרטסת עדכנית הכוללת ניכוי סכום זה. במצורף לאותה תגובה, הוסיפה התובעת והגישה מסמכים נוספים, ובהם מכתב בקשה של הנתבע משנת 2014 לקבל מהתובעת פירוט של החוב, תשובת התובעת לנתבע, והסדר תשלומים שנערך בין הצדדים בתאריך 29.6.2014, הכולל אף הוא סעיף של וויתור על טענת היתיישנות, ולטענת התובעת הופר, שכן הנתבע לא עמד בו.
בבקשה שהגיש הנתבע ביום 7.12.22, ביקש להורות על מחיקת תגובת התובעת ולהשית עליה הוצאות.
בע"א 494/74 חברת בית החשמונאים מס' 96- 97 בע"מ נ' דוד אהרוני (3.2.1976), קבע בית-המשפט העליון:
"ואולם יש ובעת ההיתקשרות לא נאמרו דברים אשר בנסיבות המקרה היה מקום לומר אותם על-מנת שתתקבל תמונה מלאה ושלמה של העובדות העשויות להשפיע על אחד הצדדים לאותה ההיתקשרות או על המחיר או על תנאי ההיתקשרות. במקרה כזה לא תעמוד הטענה כי כל אשר נאמר הוא אמת וכי לא הוצגו דברים שבשקר יסודם. החובה הולכת הרחק מזה – וכאשר על-פי הנסיבות יש לצפות שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העסקה יש להם חשיבות – כי אז יתכן ושתיקה ואי-גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה והעלמת אותם פרטים על-ידי שתיקה יוצרת מצג-שוא".
אי מתן הסבר לנתבע על משמעות הויתור על טענת ההתיישנות, מהוה איפוא סטייה מחובת הגילוי ומחובת תום הלב הכללית המוטלת על התובעת, הן כצד להסדר ובהיותה הצד המחזיק במידע הרלוואנטי, והן מכוח חובת ההגינות, הנובעת ממעמדה כגוף שהוא בגדר זרועו הארוכה של משרד השיכון, המנהל את נכסי הדיור הצבורי, ומתחולתן של אמות מידה ציבוריות החלות על גופים שהוגדרו בפסיקת בתי המשפט כגופים "דו מהותיים" (ראו, רע"א 1784/98 עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אליעזר מנדה ז"ל (29.8.1999), אליו הפנה ב"כ הנתבע, בעמ' 335- 336; ע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש-חברה ממשלתית-עירונית לדיור שקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (3.10.2017)).
סיכום
לנוכח המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את דמי השכירות שהצטברו בתקופה של שבע השנים שקדמו לעריכת ההסדר בלבד, בסכום הכולל הפרישי הצמדה עד למועד הגשת התביעה, ושיכלול הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום, בנכוי הסכום שאינו שנוי במחלוקת בסך 1,950 ₪ אשר שולם על-ידי הנתבע לאחר הגשת התביעה.
...
עוד מקובלת עליי הטענה לפיה היה על הצדדים לערוך את ההסדר, הכולל וויתור על טענת התיישנות, בהתאם לתנאים שנקבעו בסעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, ובפסיקה שעסקה בפרשנות סעיף זה. הסעיף קובע כי:
"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין – גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חודשים."
הפסיקה קבעה כי הסכם הכולל התנאה על תקופת התיישנות, צריך להיערך באופן נפרד מההסכם העיקרי, ולהיחתם על ידי שני הצדדים לו (ע"א 113/69 חתמי נ' רמי לב (27.10.1969); ע"א 270/75 רמד נ' חברת ווסטציסטר (28.8.1975); ת"א (מח' ת"א) 7834-10-12 ביטון נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (27.10.13)).
משכך, דין התביעה להידחות ביחס לחלק החוב שהתיישן במועד חתימת ההסדר, ולהתקבל בחלקה בלבד, ביחס לחלק החוב שלא התיישן במועד חתימת ההסדר.
אם כן, התביעה מתקבלת בחלקה, באופן שהנתבע ישלם לתובעת סך 2,015.11 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק-הדין – בסך 156.30, ובסך הכל ישלם הנתבע לתובעת סכום של 2,171.41 ₪.
