סעיף 33ז(א) לחוק הסכמים קבוציים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק או חוק הסכמים קבוציים) קובע כך:
"שר העבודה רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת, הוראות בדבר חובת מעסיק שחל עליו צו הרחבה לשלם דמי טפול אירגוני-מקצועי לאירגון המעבידים שהוא צד להסכם הקבוצי שהורחב, הכל בשיעור ובתנאים שנקבעו כאמור; התקנות יכול שיחולו לגבי סוגי מעסיקים, ענפי עבודה, ענפי משק, אזורים גאוגרפיים או מעסיקים מסויימים, למעט מיפעל או מעסיק שהוא חבר באירגון של מפעלים או מעסיקים אשר נקבע בתקנות כאמור".
מכוח סעיף זה הותקנו תקנות דמי הטיפול המוזכרות לעיל.
...
לנוכח מסקנתנו זו, ואף מטעמים של כבוד הדדי בין ערכאות - שכן העתירה השנייה המוזכרת לעיל, שעניינה כאמור תקיפה ישירה של סעיף הפטור הקבוע בתקנה 3(11) לתקנות, עודנה תלויה ועומדת בפני בג"ץ - דומה כי אין אנו נדרשים למיצוי ההכרעה המשפטית בשאלת התקיפה העקיפה ותוקפו של סעיף הפטור או סעיף הסייג לפטור והדיון בה אינו נדרש, שכן לנוכח המסקנה אליה הגענו בדבר פרשנותו של סעיף הפטור ומעמדה של לשכת המסחר חיפה והצפון כארגון מעסיקים לצורך התקנות, הדיון בשאלה האמורה הפך תיאורטי בלבד.
תוצאת הדברים היא כי אנו מקבלים את הערעור בחלק זה ומבטלים את הכרזתו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בד"ט 20884-07-13 בדבר בטלות סעיף הסייג לפטור.
לפיכך אין מנוס גם מהשבת הליך זה לבית הדין האזורי לשם השלמת הבירור העובדתי בשאלת השתייכותם הענפית של המעסיקים, הם הנתבעים שם.
סוף דבר
הערעור הראשון (ע"ע 46177-09-11) – מתקבל בכל הנוגע לטענות החברה בדבר השתייכותהּ הענפית, באופן כזה שההליך יוחזר לבית הדין האזורי לשם השלמת הבירור העובדתי ומתן הנמקה בסוגיה זו.
הערעור השני (ע"ע 1031-08-15) - מתקבל בכל הנוגע לטענות התעשיינים בדבר מעמדה של לשכת המסחר חיפה והצפון כארגון מעסיקים.