חובת תמלול תיעוד עימות בהליך פלילי

העימות תועד בתעוד חזותי וקולי (ת/129), והקלטת תומללה (ת/131).

על פי הנוהל, נישום ש"יגלה מרצון, בפניה כנה שלא נעשתה בעקבות חקירה או בדיקה המתבצעת על ידי רשות המיסים" - לא ינקטו נגד הפונה הליכים פליליים[footnoteRef:13].

[12: 29.11.09, 204, 1 ואילך; 17, 24 - 27; 29, 5 ואילך] [13: ראו החלטתי מיום 27.10.09 בתיק זה, בענין תחולתו של חסיון על מתן עדות לגבי הליכים אלה] חשוב לציין כי - כפי שצפו חברי המזכירות החדשה - במהלך העימות ביום 10.5.03 אכן אמר הנאשם לא אחת לחברי הקבוץ, כי אם יבחרו ללכת איתו לתביעה משפטית או למישטרה במקום להגיע להסדר שבמסגרתו יחזיר את מה שחסר בחשבון שפיים, אם חסר, "המציאות היא שאני אצטרך לזמר על כל הדברים, עם כל המשמעויות שיש לענין הזה, לפי דעתי זה ענין בלתי הפיך מבחינת שפיים"[footnoteRef:14].

כאשר נישאל הנאשם בחקירתו הנגדית על אמירה זו השיב תשובות מתוך הארסנל הקבוע: הוא לא זכר שאמר "יש פה בעיה" (אף שמדובר באירוע מוקלט); הוא ענה כפי שענה כי הוא חש חובה לשמור אמון ובאותה עת כבר לא סמך על אחי ועל שמעון ג'י שישבו איתו; התובע "תופס" אותו על קטע קטנטן מחקירה שנמשכה שעות; האירוע כולו היה באינטנסיביות ובלחץ לא נורמלי; יכול להיות שהוא חשב באותו רגע במקביל על כמה דברים ולכן ענה כפי שענה[footnoteRef:88].

...

בשל כל אלה, אני קובעת כי הנאשמת היתה שותפה מלאה לגניבות ומבצעת בצוותא עם הנאשם.

בנסיבות אלה, לא הוכח כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה באישום השלישי ואני מזכה אותה מאישום זה. סיכום סוף דבר, אני מרשיעה את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בארבעת האישומים, כלהלן: גניבה בידי מורשה (אישום ראשון ושני), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (אישום ראשון), רישום כוזב במסמכי תאגיד (אישום ראשון ושני), מרמה והפרת אמונים בתאגיד (אישום ראשון ושני), אי הגשת דוחות שנתיים לרשויות המס במזיד, בכוונה להתחמק ממס, תוך שִמוש במרמה, ערמה ותחבולה (אישום שלישי) ועשיית פעולות ברכוש אסור, בידיעה שמדובר ברכוש אסור, לפי חוק איסור הלבנת הון (אישום רביעי).

[335: ר' ה"ש 247 ו-283] אשר לנאשמת - אני מרשיעה אותה במיוחס לה באישום השני, קרי: סיוע לגניבה בידי מורשה וגניבה (אישום שני).

האם קיימת חובה על המשיבה לתמלל תעוד הקולי של עימות שנערך למבקש? זו השאלה שנדונה בהחלטה זו. בפני בקשת המבקש להורות למשיבה להעמיד לעיונו חומר חקירה שלא הועמד לעיונו וזאת בהתאם להוראת סעיף 74 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982.

דיון והכרעה המאטריה המשפטית בבש"פ 5881/15 מדינת ישראל נ' רונאל פישר (15.12.15) דן בית המשפט העליון באריכות בשיקולים הנוגעים לתימלול (הקף חובת התימלול, נשיאה בעלויות התימלול), באינטרסים המנוגדים שעל הפרק: מחד זכותם של נאשמים להליך הוגן מצד אחד, מנגד המשאבים שנדרשת המדינה להשקיע לצורך תימלול.

...

בית המשפט העליון בחן את כל השיקולים הרלוונטים, ובסופו של יום קבע כדלקמן: "ככל שהעוררת תבחר לכלול בראיותיה מוצג תביעה בתיעוד חזותי או קולי, יתומלל חומר זה ועותק מן התמלול יימסר לידי הנאשם מבעוד מועד לצורך העתקתו. הסדר זה מתבקש מטעמי יעילות ושכל ישר; ככל שהמדינה תימללה חומר חקירה לצרכיה, אין טעם והצדקה שהנאשם ידרש לתמללו בשנית. המדינה אינה חולקת על כך, ואנו קובעים זאת כחלק מהכרעתנו" (פיסקה כ' לפסק הדין).

סיכומו של דבר לאור כל המפורט לעיל, אינני מקבלת את עמדת ב"כ המשיבה כי לא מוטלת עליה חובה עפ"י חוק לערוך תמלול של העימות.

נוכח המפורט לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה למשיבה להעמיד לעיונו של ב"כ המבקש תמלול של העימות.

שוטרים שעברו במקום ביקשו מבני החבורה להזדהות ולשפוך את המשקאות, ועד מיהרה התפתח עימות שאליו הוזעקו כוחות מישטרה נוספים.

בית משפט קמא קבע למעשה כי חובה זו אינה חלה על כל חקירה שתועדה בפועל כאמור, אלא רק על חקירה שהייתה חובה לתעדה באופן זה. ובלשונו: "[תקנות התימלול] מסדירות את חובת המאשימה לתמלל חקירות ואולם, כדברי המשיבה, אין חובת תימלול לכל חקירה אלא רק לחקירות בעבירות חמורות...". בית המשפט הוסיף ונימק את עמדתו בכך ש"הטלת חובה על המאשימה לתמלל כל חקירה מתועדת באשר היא תייצר סירבול ועלויות שהציבור יצא נפסד מהם.

בהיעדר הסכמה הותיר המחוקק את ההכרעה למחוקק המשנה (שם, פיסקה כז, ההדגשה במקור) ואכן, מחוקק המשנה קבע לבסוף את תקנות התימלול ובדברי ההסבר היתייחס אף הוא לתכליתן: מטרת התקנות והנוהל היא להסדיר ולייעל את תהליכי עריכת התמלילים והעברתם לתובעים, להגביר את התאום ואת שתוף הפעולה בין המישטרה והפרקליטות בעיניין זה, ולמנוע התמשכות של הליכים פליליים ותקלות בניהולם, הנובעות מעיכובים בהעברת תמלילים נוכח תכלית זו, הממוקדת בצרכי התביעה וקידום ההליך, נראה כי לא בכדי תקנות התימלול אינן קובעות כי חשוד או נאשם זכאים לידרוש עריכת תימלול, והגורמים המוסמכים ליתן את ההוראה בעיניין זה הם גורמי התביעה.

...

עם זאת, מן הטעמים שיובאו בהמשך סבורני כי ניתן לפרש את הדין המצוי באופן המתיישב עם הדין הרצוי, ולהותיר את ההחלטה מושא הערר על כנה.

דברים מפורשים עוד יותר מופיעים בסוף דברי ההסבר, שם נאמר כי יובהר, כי תקנות אלה מסדירות תמלול של חקירות שחובה לתעד אותן בתיעוד חזותי או קולי לפי החוק, וכי אין בהן כדי לשנות מהמצב הנוהג בנוגע לתמלול אחר, בין אם מכוח חוקים אחרים ובין אם מכוח הלכה פסוקה או נוהג.

סיכום מכל הטעמים שפורטו, הערר מתקבל בנוגע ל"רשימת הסרטונים", כאמור בפיסקה ‎12 לעיל, ונדחה בכל הנוגע לדרישה לערוך ולמסור תמלילים של החקירות שתועדו בתיעוד חזותי.

אף התובע עצמו מציין בתצהירו כי האקט של כריכת השמיכה או הסדין סביב צוארו נעשה "מתוך כעס, זעם ותוקפנות". ברי, כי במצב הנפשי האמור של התובע, ולעת עימות פיזי (שכאמור אינו שנוי במחלוקת גם לשיטת הנתבעת) יכול והתובע לא דייק באומדן כמות האנשים שנכנסו לתאו.

בהתייחס לתעוד זה מסר התובע בחקירתו שבאותו היום לקחו אותו בשש בבוקר עד הלילה בלי תרופות ובלי טפול רפואי, למרות בקשותיו וכשהוא מכור לתרופות הפסיכיאטריות – ואז הוא פירק את הספסל במכונית, ויש מסמרי 15 שהוא יכול לעשות איתם מה שהוא רוצה, והוא הראה לסוהרים את המסמר (נ/2, תמליל דיון מיום 30.12.2021, עמ' 12).

לעניין זה יש לראות כי עובר לארוע, במהלך דיון בבית המשפט בהליך הפלילי ביום 16.7.2015 התובע אמר לעו"ד שלו (עו"ד קלוגרמן) שבכוונתו לפגוע בעצמו, והדברים תועדו בדו"ח פעולה של אנשי שירות בתי הסוהר מיחידת הלווי (ראו נ/10).

כלומר, בסיום הארוע עת נאזק התובע, הסתיים השמוש באמצעי ריסון לצורכי מניעת פגיעה עצמית אפשרית כתוצאה מן הארוע עצמו, והתובע הועבר למרפאה (בהתאם גם לאמור בסעיף 6(ד) לפקודת אמצעי הריסון המדברת על חובת הדיווח לרופא או לחובש אשר יתנו חוות דעת ביחס לנזק אפשרי בשל הכבילה) – כאשר העברתו בעודו כבול לא הוותה שימוש באמצעי ריסון בהתאם להוראות הפקודה.

...

טעם כזה לא נמצא לי. הצדדים לא ביקשו לזמן המומחים לחקירה ולא נסתרה חוות דעתם, המקובלת עלי לגופה.

בנתונים אלה, אין מנוס מחלוקה שווה של הנכות בין השלבים, שלב ראשון כגורם לא עוולתי, ושלב שני כגורם עוולתי בר פיצוי.

לסיכום: אני מקבל התביעה ומחייב הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים במצטבר, בתוך 30 יום: 58,000 ₪ .

בעוד שסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי נסב על חומרי חקירה דהיינו חומרים המצויים בידי התביעה, או שיש בידה להשיגם, ואשר נוגעים במישרין או בעקיפין לאישום, סעיף 108 לאותו חוק מכוון כלפי חומרים אחרים, חצוניים לחקירה, שאחד הצדדים להליך מעוניין בהם – ההגנה או התביעה – ואינם נחשבים חומרי חקירה.

כן מצאתי כי לא קיימת חובה גורפת ואוטומטית לתכתב את הסרטונים רק משום שהם מהוים חלק מחומרי החקירה, גם אם בדעת המאשימה להגישם כחלק מראיותיה בתיק – להלן נימוקיי: הכלל לעניין תימלול/תכתוב חומרי חקירה המסגרת הנורמאטיבית המסדירה את חובת תכתוב חקירת חשודים מוסכמת על הצדדים; חוק סדר הדין הפלילי (חקירות חשודים), התשס"ב – 2002 ותקנות סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תימלול), תשע"ח-2018 (ייקראו להלן בהתאמה: "החוק" ו- "התקנות") – זאת כללים שנוצרו על ידי פסיקת בתי המשפט.

גם בפסיקה יותר ישנה שצוטטה בבש"פ פישר, התייחסו בתי המשפט לחובת הגשת תמליל של תעוד חזותי של חקירות (לרבות עימותים) ולא לכל מוצג [ראה ע"פ 8262/06 אמיר נגה נ' מדינת ישראל – שם נקבע כי בשל חשיבות החקירה מחד ובשל איכותו הגרועה של האודיו נדרשה הגשת תימלול].

...

זאת ועוד – מקובלת עליי טענת המאשימה כי בהתאם לסעיף 23 לחוק הטיפול בחולי נפש, מוסמך הפסיכיאטר המחוזי או מי שהוסמך לכך מטעמו לבקש ולקבל כך מסמך רפואי בכל מרפאה או בית חולים ועל כן לא ברור מדוע נדרשה התערבות בית משפט במתן צווים כאלה.

לסיכום האמור: הגעתי לכלל מסקנה כי הנאשם לא הצביע על מקור נורמטיבי המעניק לו זכות לקבל לידיו על חשבון המדינה תמלול של הסרטונים שהופקו ממצלמות הגוף של השוטרים, בשלב מקדמי זה ועוד בטרם הודיעה המאשימה אם בדעתה להגיש את הסרטונים כולם או חלקם כראיות בתיק.

על כן, סבורני כי לצורך תכתוב מוצג כזה או אחר, שאינו חקירת חשוד או גביית הודעות, יש להצביע על נימוק ספציפי, הרלבנטי לנסיבותיו של הנאשם ושל כתב האישום והמצדיק את הטלת הוצאות התמלול על המדינה.

מכל מקום, בשלב הזה ובהעדר הודעה מפורשת על כוונה להגשת הסרטונים ובהעדר בקשה ספציפית באשר לתרומת התמלול להגנת הנאשם, הבקשה נדחית.