חובת שותף כללי להתדיין בפני בורר בהתאם להסכם בוררות בין החברה לשותפות

בהליך שלפני עותרת פיינסטון לצירופם של המשיבים 1-5 כצדדים נוספים להליך הבוררות לאור הטענה לפיה המשיבים, שהם בעלי משרה ומניות ב-ESK, "חברה משותפת קטנטנה" ובתאגידים הקשורים בה, נקטו כלפיה "היתנהלות לא חוקית ושערורייתית" במהלך המיזם העיסקי שפעל בשותפות שבין הצדדים במסגרת המשיבה 7, ולפיכך הם צד נידרש בבוררות.

בדומה לכך, קיים "...צורך כי בין הצדדים לבוררות תהיה הסכמה מלאה להתדיין בפני בורר ולא בפני בית משפט... מפגש רצונות מלא והסכמה מפורשת של כל הצדדים לעניין הבוררות... ידיעה כשלעצמה אודות הסכם בוררות בין שני צדדים אינה מחייבת את היודע כצד להסכם..." (רע"א 8113/09 אלייד סוכנויות לביטוח (1975) נ' מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע"מ, פסקה 27 לפסק דינו של השופט דנציגר, ניתן ב-02.11.2010).

באשר לזהותם של הצדדים לבוררות: דרך המלך הנוהגת בהקשר זה מושתתת על הסכמה, בהתאם לעיקרון היסוד לפיו "ככלל, הסכם הבוררות מחייב אך את הצדדים החתומים עליו". אלא שלצידו של עקרון יסודי זה ניצבים חריגיו, אלו הנכללים "מעגלי ההרחבה": המעגל ראשון כולל את אותם ה"צדדים אשר מפרשנות הסכם הבוררות ומערכת היחסים החוזית בין הצדדים עולה כי הסכימו להיות חלק מהליך הבוררות" או אותם צדדים שהסכמתם להיות "חלק מהליך הבוררות הנלמדת מהשתתפותו בהליך בהיותו מיוצג...". המעגל השני כולל "חליפים", בהלימה להוראת סעיף 4 לחוק הבוררות הקובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם", שעליהם נמנים "...מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עיזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיו"ב) או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה)"; על המעגל שלישי נמנים "...מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם", כגון: בעל השליטה בחברה, או חברה בשליטתו המלאה של בעל דין, מקום בו נעשה שימוש לרעה בהפרדה ביניהם (רע"א 3925/12 רונן נ' כהן, פסקאות 11-14, ניתן ב-17.06.2013).

לא למותר לציין, כי קיומם של יחסי שותפות בין הצדדים עשוי להקים מכוח חובת תום הלב חיוב מכללא להמנע ממעורבות בעסק מתחרה, גם בלא תנית אי תחרות מפורשת (ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת בע"מ נ' ברטון תיכנון וייצור בע"מ, פ"ד מג(4) 672, 678).

זאת, כמובן, כל עוד אין באיסור התחרות משום הפרה של דיני ההגבלים העיסקיים - נוכח קבלת היתר כדין, נוכח תחולת כללי ההגבלים העיסקיים (פטור סוג למיזמים משותפים) (הוראת שעה), התשס"ו-2006 (כפי המצב, על פני הדברים, בעניינינו) או מסיבה אחרת.

מצב עניינים זה מצביע באופן מובהק על הסכמה לכך שגם טענות המופנות כלפי יחידי החברות בגין הפרת תנית אי תחרות יבוררו במסגרת אותה בוררות – עת פיצול הדיון בגין אותן הפרות נטענות בין פורומים שונים, כתלוי בשאלה באמצעות איזו ישות משפטית נטען כי פעילות זו או אחרת בוצעה, אינו מתיישב עם תכלית אובייקטיבית של צימצום הוצאות ההיתדיינות ומניעת הכרעות סותרות – אותה יראו לנגד עיניהם צדדים סבירים להסכם.

...

התוצאה הבקשה מתקבלת בחלקה, כך שמשיבים 1-3 יצורפו כנתבעים להליך הבוררות.

העתירה לצירופן של משיבות 4-5 לבוררות – נדחית.

המבקשת תשלם למשיבות 4-5, נוכח דחיית הבקשה נגדן, את הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

בפסק דין מיום ז' באייר תשע"ח היתייחס בד"ץ גני גאולה לקיומו של דין ודברים בין הצדדים "ביחס לתשלומים שנזקפו לזכותם", ופסק כי המבקשות אינן חייבות להתדיין בפני הבורר שבהסכם "בנושא הנ"ל בלבד". ביום י"ח באייר תשע"ח הוזמנו המבקשים לדיון בפני הרב פרבשטיין, תוך שהובהר כי בית הדין קבע כי סמכות הבורר אינה תקפה ביחס לתשלומים שנזקפו לזכותם, "ולאור פניית התובעת (היא המשיבה 1 בהליך שבפני – ח.מ.ק) לצמצם את התובענה הקודמת לתביעה רק ביחס להפרת הסכם בגין אי ציות לדרושות תשלום, מורה בזה כבוד הבורר על קביעת דיון בתובענה המתוקנת". במכתב מיום כב' באייר תשע"ח, 7.5.18, הודיע ב"כ המבקשים כי הם כופרים בסמכותו של הבורר ואינם מתכוונים להגיע לדיון בפניו.

גם מסמכים שכתב רואה החשבון של החברה אינם מסייעים בעיניין זה. סעיף 16.1 להסכם השתוף קובע כי הרב פרבשטיין ממונה כבורר מוסכם בין כל השותפים וועדת ההיגוי, בנוגע ל"כל מחלוקת ו/או סיכסוך שיתגלעו בין השותפים ו/או בינם לבין ועדת ההיגוי וחברת הניהול בקשר להסכם זה והנובע הימנו".

סעיף 16.3 להסכם קובע כי "פניית מי מהשותפים לבורר לא תעכב ולא תגרע מחובתו לשלם את חלקו היחסי או כל תשלום שהוא במועדו, אלא אם כן הורה הבורר במפורש על כך". הצורך בהוראות אלו תואם את מהותה של הפעילות במסגרת של קבוצת רכישה, הממומנת מכספי חבריה, כך שעיכוב בתשלום חלקו של חבר אחד עלול לגרום נזק חמור לכלל חברי הקבוצה.

הליך הבוררות איננו וולנטרי, ומרגע שהצדדים הסכימו לתניית הבוררות ולזהות הבורר, הם מחוייבים להסכמה זו. נידרש נימוק ממשי על מנת להעביר את הבורר מתפקידו, ואין די בטענה כללי בדבר אבדן האמון.

בפסק הבורר בעיניין חברת הניהול פסק הבורר כפי שפסק בין חברת הניהול ואברהם להב לבין המשיבים, תוך שהוא קובע במפורש כי "במקרה הצורך תתדיין העמותה עם הבנות". דהיינו, הרב לא קבע קביעה כלשהיא בעיניין זכותם של המבקשים שבפני, אלא בנוגע לחברה ולזקיפת תשלומים שהעבירה החברה בגין התשלומים הנדרשים מהמבקשים.

...

לנוכח כל האמור אני דוחה את הבקשה לצו מניעה מזמני נגד המשך הליכי הבוררות בפני הרב פרבשטיין.

בבקשה לעיכוב ההליכים נושא ההחלטה נטען כי "..בפסק קבע כב' הבורר קביעות בדבר הגשת כתבים מתוקנים, והמשיב כבר עשה כן, בעוד המבקשים (שלרשותם ארסנל הטענות המובאות כאן) ביקשו לקבל ראשית, וודאות באשר למצב המשפטי, ולתוקף הפסק. קיים חשש כי אילו יימשכו הליכי הבוררות, שיווצר נזק בלתי הפיך, ואפשר שהוא יהפוך את הבקשה לביטולו של הפסק או הליך העירעור, לאקדמיים ותיאורטיים". תביעת הביטול משתרעת על פני כל עילת ביטול אפשרית, אף על טענות ערעוריות מובהקות ואלו עיקריהן: המבקש 2 לא היה צד לבוררות והבורר חרג מסמכות עת ייחס לו מעמד כזה; בתצהירים מטעמו הרחיב המשיב את חזית המריבה שלא כדין מעבר לאמור בכתב התביעה המקורי שהגיש; הבורר לא עמד בחובת ההנמקה שהוטלה עליו עת פסק הבוררות נפרש על 49 עמודים בלבד, בעוד שעל פי האמור בפסק הבוררות, השתרעה הטיוטה על פני 200 עמודים, באופן שאינו מאפשר "להיתחקות אחר ההגעה למסקנה" בדבר חוסר מהימנותו של מבקש 2, עת "למבקשים יש עדיין זכות לערער לפי כללי המוסד לבוררות"; נוכח המסמכים שהוגשו לבורר היה עליו "...לקבוע כי ידו של המבקש 2 על העליונה מבחינת המהימנות!"; הנמקת הבורר לפיה ניתן "משקל ועדיפות לראיות בכתב" אינה מתיישבת עם ההכרעה; כי הבורר לא קיבל טענות שונות שעניינן חוסר תום לב של המשיב בקיום חלקו בהסכם "ובכך מיצב כב' הבורר את המשיב מעל לדרגת 'שותף שווה', ואת המבקשים 'מתחת לאפס' וזאת בנגוד לעקרון 'האדם הסביר'"; הבורר לא דן במשמעותם של אירועים רלוואנטיים להכרעה בבוררות ומנגד דן באירועים שאינם רלוואנטיים לה; המשיב מיוצג במשותף עם עדים בבוררות המנהלים מול המבקשים הליכים משפטיים נוספים וייצוגו ממומן שלא כדין על ידי חברה לתועלת הציבור; היה על הבורר לדחות גירסתו של אחד העדים, משעדותו בחקירה הנגדית אינה מספקת; הבורר הורה על פיצול סעדים מבלי שנתבקש, ומבלי שהייתה הצדקה לכך; הבורר הוציא תחת ידיו צוים זמניים בעקבות טענות כוזבות והחילם על גורמים שאינם צד להליך הבוררות על מנת "ליצור 'חיוב אישי' ושלא כדין"; הבורר היתמקד בעילה משנית וכבושה בדבר הטעיית המשיב באשר לזהות בעליה של מבקשת 1, אשר גררה את הצורך בהצגת "שלל מסמכים" שממילא היו בשליטת העדים המקורבים למשיב; הבורר לא נתן דעתו על פרטים כוזבים משמעותיים שנמצאו בעדותו של המשיב, כמו גם על דפוס של מתן עדויות שאינן אמת על ידו; הבורר הגיע למסקנות שגויות בדבר מבוי סתום בפעילותה של החברה המפעילה את המכון, עת קיים בה מנגנון הכרעה במקרה של חילוקי דיעות, הוא קול מכריע ליו"ר הדירקטוריון, ובדבר זהות הגורם בגינו לא ניתן לה עוד אשראי.

ראשית, הסכם הבוררות מיום 20.02.2013 שצרפו המבקשים לבקשתם, הנושא את סמליל המוסד לבוררות של לישכת עורכי הדין, כולל את סעיף 7 הקובע כי "פסק הבוררות יהיה ניתן לערעור בפני בורר על פי הוראות סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 והתוספות לחוק; לעניין העירעור יחולו בנוסף כללי המוסד לבוררות". משכך, חלה במצב זה, ההלכה לפיה "...סעיף 21א(ג)(1) לחוק קובע כי בקשה לביטול פסק בוררות, המוגשת במצב בו צדדים להסכם בוררות הסכימו כי ערעור על פסק הבוררות יידון בפני בורר (קרי, בוררות דו-שלבית), תוגש על פי העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק בלבד. במקרה דנן, עניינם של הצדדים נדון כאמור בפני ערכאת בוררות דו-שלבית, ולכן כלל לא היה מקום לידון בבקשת המבקש לביטול פסק הבוררות בעילות שאינן מנויות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק. חשוב, אם כן, שכלל הגורמים יהיו ערים להוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק, בייחוד נוכח תרומתו של הסעיף לסופיות הליך הבוררות ולתדמיתו של כלי הבוררות ככלי יעיל לפיתרון סכסוכים" (רע"א 7806/16 כהן נ' מיטרני, פסקה 9, ניתן ב-25.12.2016).

משכך, ממילא אין לידון, בגדרי ההליך העקרי, באותן הטענות הנסמכות על עילות ביטול אחרות, ומקומן של אלו בהתדיינות בפני מותב בוררי העירעור, ולא בבית המשפט.

...

לאור החלטתי מיום 12.02.18 הוגשה בקשה מתוקנת המשתרעת על פני 20 עמודים.

בבקשה לעיכוב ההליכים נושא ההחלטה נטען כי "..בפסק קבע כב' הבורר קביעות בדבר הגשת כתבים מתוקנים, והמשיב כבר עשה כן, בעוד המבקשים (שלרשותם ארסנל הטענות המובאות כאן) ביקשו לקבל ראשית, וודאות באשר למצב המשפטי, ולתוקף הפסק. קיים חשש כי אילו יימשכו הליכי הבוררות, שיווצר נזק בלתי הפיך, ואפשר שהוא יהפוך את הבקשה לביטולו של הפסק או הליך הערעור, לאקדמיים ותיאורטיים". תביעת הביטול משתרעת על פני כל עילת ביטול אפשרית, אף על טענות ערעוריות מובהקות ואלו עיקריהן: המבקש 2 לא היה צד לבוררות והבורר חרג מסמכות עת ייחס לו מעמד כזה; בתצהירים מטעמו הרחיב המשיב את חזית המריבה שלא כדין מעבר לאמור בכתב התביעה המקורי שהגיש; הבורר לא עמד בחובת ההנמקה שהוטלה עליו עת פסק הבוררות נפרש על 49 עמודים בלבד, בעוד שעל פי האמור בפסק הבוררות, השתרעה הטיוטה על פני 200 עמודים, באופן שאינו מאפשר "להתחקות אחר ההגעה למסקנה" בדבר חוסר מהימנותו של מבקש 2, עת "למבקשים יש עדיין זכות לערער לפי כללי המוסד לבוררות"; נוכח המסמכים שהוגשו לבורר היה עליו "...לקבוע כי ידו של המבקש 2 על העליונה מבחינת המהימנות!"; הנמקת הבורר לפיה ניתן "משקל ועדיפות לראיות בכתב" אינה מתיישבת עם ההכרעה; כי הבורר לא קיבל טענות שונות שעניינן חוסר תום לב של המשיב בקיום חלקו בהסכם "ובכך מיצב כב' הבורר את המשיב מעל לדרגת 'שותף שווה', ואת המבקשים 'מתחת לאפס' וזאת בניגוד לעיקרון 'האדם הסביר'"; הבורר לא דן במשמעותם של אירועים רלוונטיים להכרעה בבוררות ומנגד דן באירועים שאינם רלוונטיים לה; המשיב מיוצג במשותף עם עדים בבוררות המנהלים מול המבקשים הליכים משפטיים נוספים וייצוגו ממומן שלא כדין על ידי חברה לתועלת הציבור; היה על הבורר לדחות גרסתו של אחד העדים, משעדותו בחקירה הנגדית אינה מספקת; הבורר הורה על פיצול סעדים מבלי שנתבקש, ומבלי שהייתה הצדקה לכך; הבורר הוציא תחת ידיו צווים זמניים בעקבות טענות כוזבות והחילם על גורמים שאינם צד להליך הבוררות על מנת "ליצור 'חיוב אישי' ושלא כדין"; הבורר התמקד בעילה משנית וכבושה בדבר הטעיית המשיב באשר לזהות בעליה של מבקשת 1, אשר גררה את הצורך בהצגת "שלל מסמכים" שממילא היו בשליטת העדים המקורבים למשיב; הבורר לא נתן דעתו על פרטים כוזבים משמעותיים שנמצאו בעדותו של המשיב, כמו גם על דפוס של מתן עדויות שאינן אמת על ידו; הבורר הגיע למסקנות שגויות בדבר מבוי סתום בפעילותה של החברה המפעילה את המכון, עת קיים בה מנגנון הכרעה במקרה של חילוקי דעות, הוא קול מכריע ליו"ר הדירקטוריון, ובדבר זהות הגורם בגינו לא ניתן לה עוד אשראי.

התוצאה הבקשה לסעד זמני נדחית.

תשובת קוכמן א. קוכמן סומך את חובת הצדדים לברר את המחלוקת שנתגלעה ביניהם באכסניית הבוררות בשניים: אחד - קיומה של תנית בוררות מחייבת המצויה בסעיף 29 להסכם השותפות מ87 עליו חתמו שניהם בצוותא עם השותפים הותיקים של המשרד, שניים - הוראת סעיף 2.

בעניינינו המענה הברור מצוי בסעיף 16 להסכם השותפות המורה כי "הצדדים מסכימים שהם יהיו רשאים להקים שותפות רשומה ו/או חברה ו/או גוף משפטי אחר כפי שימצאו לנכון ובכל מועד, לצורך הפעלת המשרד במסגרת כל גוף משפטי שימצאו לנכון ולמועיל יותר ליצור, ובמקרה כזה יהיו זכויותיהם ו/או חובותיהם לפי הסכם זה זהות לחלוטין בגוף המשפטי שיקימו" - היגד מפורש וברור לפיו שנויי מבנה אינם משליכים על זכויותיהם וחובותיהם המהותיות של היחידים החתומים על ההסכם, לרבות תנית הבוררות שבו.

אכן, קוכמן לא היה עיקבי בפניותיו למינוי בורר, עת את הבקשה לסעד זמני אותה הגיש לבית המשפט סמך על סעיף 29 להסכם השותפות, ואילו את פנייתו לועדה ליחסי חברים סמך על הוראת סעיף 2(ד) ל"תקנון כללי ההיתנהגות המקצועית מתקנון ההיתאגדות של לישכת רואי החשבון בישראל" המורה: "(1) חבר חייב להיזדקק לבוררות בכל עניין שהועדה לפירוש כללי ההיתנהגות או הועדה ליחסי חברים החליטה שיש להיזדקק לבוררות... (2) חבר רשאי לערער בפני נשיא הלישכה או מי שהוסמך על ידו על חיובו כאמור לעיל. החלטתו של נשיא הלישכה בעיניין זה תהא סופית... (4) בהעדר הסכמה בין הצדדים, ייקבעו הבורר או הבוררים ע"י נשיא הלישכה או מי שהוסמך על ידו... (6) מיתקיים הליך משפטי בעיניין כאמור בסעיף (1) לעיל, לא יחולו סעיפים 1 ו-(5) דלעיל". אינני רואה בכך רלבאנטיות לטענת ביטול, משדי בתנית הבוררות שבהסכם, עת ההפנייה לכללים היא למעלה מן הצורך, כמו גם הדיון בטענה.

מכתביו ומכתבי בא כוחו לרו"ח מנירב נסבו על טענת חוסר הסמכות העקרונית למנות בורר מכוח הכללים לדיון מש"לאלץ חברים להתדיין בפני מוסדות הלישכה בקשר לסכסוך עסקי ביניהם, ולגבי תלונה שתוכנה לא ידוע – אין לו מקום בשיטתנו המשפטית.

משאין חולק כי לישכת רואי חשבון היא גוף שהחברות בו וולונטרית, ואינה מהוה תנאי לעיסוק במקצוע ראיית החשבון – אין מניעה עקרונית כי תיקבע תניית בוררות בין חבריה בתקנונה, וזו תחול על החברים בה. היבט אחר של טענות חסיד בנושא הסמכות הוא שתניית הבוררות שבתקנון לא נועדה לסכסוכים עיסקיים בין החברים, לרבות שותפים, כי אם לסכסוכים "מקצועיים" בלבד.

חסיד אינו חוצה אפילו את המשוכה הראשונה לתחולת העילה, קרי, כי "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין...", שכן הסכם השותפות מורה הפוכו של דבר: "הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי" (סעיף 29, פיסקה שלישית).

...

מסקנה זו נתמכת גם בכך שבסעיפים אחרים של הסכם 87 נעשה שימוש מפורש בכינויים "קרקוב-בלאס" ו"השותפים החדשים", או בשמות השותפים עצמם על מנת להגדיר זכויות וחובות שונות, מה שלא נעשה בסעיף 29.

ובטרם סיום: חסיד מלין גם על ההחלטה המתקנת ועותר לבטלה, משלשיטתו היא "בניגוד למה שקבע הוא עצמו בפסק הבורר שעל ההתחייבויות הצדדים ישלמו בחלקים שווים. וזאת ללא כל התייחסות לגובה חובות השותפות וחלקו של גידי בהם". אלא שההיגד בפסק הבוררות הוא "תמורת חלקו של התובע בניכוי ההתחשבנויות, ישלם הנתבע לתובע תמורה של 3 שנות עבודה ובסך הכל 1,440,000 ₪". וזאת במובחן מ"תמורת חלקו של התובע, ישלם הנתבע לתובע תמורה של 3 שנות עבודה ובסך הכל 1,440,000 ₪ בניכוי ההתחשבנויות".

התוצאה הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

המבקש טוען כי אין יסוד לחייבו לשאת בחובה של חברת פוס, וגם אין תוקף לפסק הבוררות באין תנית בוררות תקפה עליה יכול פסק הבוררות לסמוך, באופן המקים לו את עילות הביטול לפי סעיפים 24(1) ו- 24(3)לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

משמעותה של תנית בוררות מוסקת "מנוסח הסכם הבוררות, אך גם מהיתנהגות הצדדים" עת "הסכמת הצדדים נלמדת בראש ובראשונה מלשון הסכם הבוררות" (רע"א 2982/14 משי זהב נ' אור חי, פסקאות 12-13, ניתן ב-26.06.2014).

בהפ"ב (ת"א) 35160-04-17 אלן ספירא נ' יורגן ביק, בוררה שאלת מחוייבתו של שוכר משרד בבורסה להתדיין בבוררות על יסוד חתימתו על מיסמך הנושא את הכותרת "התחייבות בעל זכויות בחברה/שותפות שהנה חוכרת ו/או שוכרת ו/או בעלת זכות שימוש במשרד" בנוסח הבא: "... אני מסכים, כנהוג וכמקובל במסגרת בורסת היהלומים, כי כל סיכסוך או מחלוקת, מסחרית או אחרת, שיתגלע ביני... לבין מי מחברי בורסת היהלומים ו/או מי מדיירי בניני בורסת היהלומים... יועבר ויוכרע בבוררות על פי ההוראות והכללים לענין בוררות הכלולים בתקנות ההיתאגדות של בורסת היהלומים..." מש"תכליתו של כתב ההיתחייבות להשוות בין מצבם המשפטי של חברי הבורסה ליהלומים, לבין מי ששוכרים משרדים בה..

בעוד שהמסמכים במקרים לעיל מתאפיינים בהתנסחות ברורה, מפורטת, ומפורשת, שאינה מצריכה פרשנות או הסברים בדבר כוונת החותם, וזאת לאור היגדים חד משמעיים שעניינם ב"התחייבות"; "כל סיכסוך"; "מחלוקת שתתגלע"; "תועבר לבוררות"; "תוכרע בבוררות"; "הכללים לענין בוררות הכלולים בתקנות ההיתאגדות" – מהם ברור כי החותם מתחייב להתדיין בבוררות, הרי במסמך עליו חתם המבקש נושא ענייננו - לא מופיע ההיגד "התחייבות"; לא "סיכסוך" או "מחלוקת"; גם לא "הכרעה", וגם לא "כללי הבוררות", אלא רק "הסכמה להופיע" ככל שיידרש, זאת ותו לא. ניתן להצביע רעיונית גם על שוני בתכלית, עת גם השוכר וגם הפקיד הם יושבי קבע בבניין הבורסה, לעומת הקניין, שאינו רשאי למכור יהלומים, אלא רק לקנות, הוא אורח מזדמן.

מעבר לכך - בעל הדין שיוזם פתיחת הליך בבית המשפט בהתייחס לסכסוך שחלה עליו תנית בוררות, או חלקו, גם אם זו נועדה לעשות שימוש במאפיינים ייחודיים-מקלים של ההליך הניזום, עומד בפני סיכון שתישלל ממנו האפשרות לחייב את מישנהו בהתדיינות בבוררות, משמתבוננים עליו כעל מי שויתר על תנית הבוררות (רע"א 8157/14 עמותת היי טק הר חוצבים מרכז ליזמות טכנולוגית נ' יעקב שולמן, ניתן ב-14.04.2015), זאת, כל עוד אותו נושא כשיר היה להתברר בבוררות (להבדיל, לדוגמה, מתביעה לפירוק חברה, המצויה בסמכות ייחודית של בית המשפט – רע"א 1644/10 רחין נ' זלמר, ניתן ב-07.12.2011).

...

בסיפא למסמך מופיעה הצהרת המבקש לפיה קיבל "תג קניין למשך שנה"; לפיה אינו "מתגורר במדינת ישראל"; ולפיה ידוע לו "כי אינני רשאי למכור יהלומים". בתחתית המסמך מופיע המשפט עליו סובב ההליך: "אני מאשר הסכמתי להופיע לבוררות ו/או בפני כל מוסד ממוסדות בורסת היהלומים הישראלית, אם וככל שאדרש". אין גם מחלוקת כי המבקש לא התייצב לשני הדיונים שנקבעו בבוררות, והפנה ליועצת המשפטית של בורסת היהלומים ולבוררים טיעון בכתב הכופר בסמכותם.

כל שיש בו לענייננו הוא המשפט הבא: "אני מאשר הסכמתי להופיע לבוררות". האם די בהיגד זה כדי להסיק שעסקינן בתנית בוררות? והאם ניתן לייחס למבקש התנהגות המלמדת על קבלתו את סמכות הבוררים לדון בתביעת המשיבה נגדו? המוסד לבוררות של בורסת היהלומים מוסמך לדון לא רק בסכסוך שכל המעורבים בו הם חברי בורסה, מכוח היותם מחוייבים להוראת התקנון, אלא גם ב"תביעה שיסודה בחילוקי דעות ובסכסוכים הפורצים בין חבר.

בהפ"ב 15790-11-18 יוסיפוב נ' בן דוד נדונה שאלה דומה בהקשר לחתימת פקיד על בקשה לקבלת "תג פקיד", בה הצהיר: " הנני מצהיר/ה בזאת כי אני מקבל/ת על עצמי ומסכים/מה לכל התנאים ההתחיבויות וההגבלות המנויות בכתב התחייבות זה... אני מאשר/ת מסכים/מה ומתחייב/ת מפורשות להעביר כל סכסוך ביני לבין מי מחברי בורסת היהלומים הישראלית בע"מ ו/או מי מדיירי בניני בורסת היהלומים ו/או עובדיהם לבוררות על פי ההוראות והכללים לענין בוררות הכלולים בתקנות ההתאגדות" גם כאן נקבע כי החותם הסכים לקבל על עצמו את מרות מוסד הבוררות: "...סמכות המוסד לבוררות להכרעה בסכסוכים בין הנכללים בקבוצות שקיבלו על עצמן את כלל הוראות התקנות – חברים, חברים על תנאי ומתמחים, כופה עצמה גם על מי שאינם נמנים על קבוצות אלו ('אדם ו/או גוף משפטי אחר'), אך הסכימו לקבל את מרותו – כגון, אך לא רק 'דיירים בבניני הבורסה', בכתב התחייבות ספציפי', וכן: 'הוראה מיוחדת לקבלת מרות המוסד לבוררות נכללת גם בטפסי הבקשה לקבלת מעמד של 'פקיד' הכוללת הצהרה הממוקמת מעל חתימת המבקש את תג הפקיד...". ראו גם בהפ"ב 54850-11-17 קינסטלר נ' דידיה, וכן ת"א 56418-10-21 מורדוב נ' דוידוב.

מסקנתי היא כי שלמבקש עומדת עילת ביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות – הן מן הטעם שההוראה עליה נסמכה המשיבה אינה תנית בוררות, הן מן הטעם שהתנהלות המשיבה מבטאת ויתור על התדיינות בבוררות.