חובת פירוט סעיפי החוק עליהם התבסס כתב התביעה לפי התקנות החדשות

הנתבעים 3-2 ו-5 ציינו כי לגישתם, הפורום הנאות לבירור תביעתם של התובעים הוא הפורום האמריקאי, מכל הטעמים שפורטו על ידם בבקשה, כי לנתבעים 3-2 ו-5 לא היתה ציפיה סבירה להתדיין בישראל וכי "גרירתה של הנתבעת 2, חברה זרה, להתדיינות בישראל, קל וחומר גרירתם של הנתבעים 3-2 ו-5, תרפה ידיהם של משקיעים זרים להשקיע בחברות סטרט אפ ישראליות כדי לא למצוא את עצמם נגררים בעל כורחם לישראל" (הדגשה במקור – ת.ס).

(הדגשה שלי – ת.ס) סוגית מסירתם של כתבי הטענות לנתבעים אינה ענין טכני בלבד ועל כך נאמר ברעא 88467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (נבו, 8.7.2010): "להמצאתו של מיסמך כחוק קיימת חשיבות רבה, שכן מעבר להיותה פעולה משפטית המסדירה את אופן מסירת כתבי בי-דין פשיטא, המצאת כתב בי-דין טומנת בחובה משמעויות מרחיקות לכת. במקרים מסוימים אף כוח שיפוטו של בית המשפט תלוי בכך שהתביעה הומצאה לנתבע כחוק". אין חולק שבהתאם לאמת האג והתקנות שהותקנו מכוחה המצאה לנמענים בארצות הברית ניתן לבצע באמצעות שליח/חברת שליחויות, ואולם בעיניינו נפל פגם בהמצאה על רקע העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, לפיה לא בוצעה המצאה לאף אחד מהנמענים גופו ולא עלה בידי התובעים להמציא אישור מסירה חתום על ידי מי מהנתבעים 6-2.

בעיניין רוחם נקבע כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה – האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה" [בר"ע (ארצי) 67197-01-17‏ ‏רותם גיספאן נ' בסט שרותי קרור בע"מ [פורסם בנבו] (3.4.17)]"

כך, בעוד בכתב התביעה עמדו התובעים על כך שהנתבעים הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ומשום כך יש להטיל עליהם אחריות אישית, ותבעו כי הנתבעים ישלמו להם את השכר שהיה על הנתבעים לשלם לתובעים, תשלומי Retention, פגיעה במוניטין ועגמת נפש, במסגרת הבקשה העלו טענה חדשה לפיה הנתבעת 2 והנתבעת 1, החברה הישראלית, שמשו כמעסיקות במשותף של התובעים, כי הנתבעים ביצעו גרם הפרת חוזה (בענין זה ציינו התובעים, בהגינותם, כי עילה זו לא נזכרה בכתב התביעה) וסיכמו כי לבית הדין הסמכות לידון בתובענה תוך שהם מפנים להחלטה שניתנה על ידי בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופטת (בדימוס) אורלי סלע) בשנת 2009 במסגרת בקשה לסילוק על הסף, שלא ניתן ללמוד ממנה את שמבקשים התובעים ללמוד ביחס לסמכות בית הדין לעבודה כלפי הנתבעים.

לאור טענות התובעים ולפיהם שימשה הנתבעת 2 כמעסיקתם במשותף, ביחד עם הנתבעת 1, ומשסמכות בית הדין לעבודה חובקת גם את השאלה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד ומעסיק, יודיעו התובעים האם הם מבקשים לתקן את כתב התביעה תוך הוספת העילות החדשות שנזכרו בתגובה לבקשת הנתבעים 3-2 ו-5 ולהמציא, מחדש, לנתבעת 2 את כתב התביעה המתוקן.

...

סיכומו של דבר ניתן לתובעים היתר המצאה מחוץ לתחום לנתבעת 2 והוצע להם לשקול "האם יש טעם בביצוע המצאה מחוץ לתחום למשיבים 6-3 לאור האמור לעיל. ככל שהמבקשים יבחרו להמשיך את ההליכים כנגד המשיבים 6-3 הם רשאים לבצע המצאה מחוץ לתחום אף לידיהם". בבקשה זו שבפני טוענים התובעים, כי בהתאם להחלטתי הנזכרת פנו להנהלת בתי המשפט אשר נתנה בחודש אוקטובר 2020 אישור לביצוע המצאה מחוץ לתחום לנתבעים 6-2.

סיכומו של דבר, איני מוצא מקום להכיר בהמצאות לכאורה שבוצעו לנתבעים 6-2 כהמצאות כדין, מכל הטעמים שפורטו להלן.

כך, בעוד בכתב התביעה עמדו התובעים על כך שהנתבעים הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ומשום כך יש להטיל עליהם אחריות אישית, ותבעו כי הנתבעים ישלמו להם את השכר שהיה על הנתבעים לשלם לתובעים, תשלומי Retention, פגיעה במוניטין ועגמת נפש, במסגרת הבקשה העלו טענה חדשה לפיה הנתבעת 2 והנתבעת 1, החברה הישראלית, שימשו כמעסיקות במשותף של התובעים, כי הנתבעים ביצעו גרם הפרת חוזה (בענין זה ציינו התובעים, בהגינותם, כי עילה זו לא נזכרה בכתב התביעה) וסיכמו כי לבית הדין הסמכות לדון בתובענה תוך שהם מפנים להחלטה שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופטת (בדימוס) אורלי סלע) בשנת 2009 במסגרת בקשה לסילוק על הסף, שלא ניתן ללמוד ממנה את שמבקשים התובעים ללמוד ביחס לסמכות בית הדין לעבודה כלפי הנתבעים.

לאור האמור לעיל אני מורה על ביטול היתר ההמצאה שניתן ביום 12.7.20 לנתבעים 3 ו-5.

1) בפני בית המשפט מונחות שלוש בקשות לדיון והכרעה: בקשת הנתבעים לסילוק התביעה מפאת חוסר סמכות עניינית; בקשת הנתבעים לסילוק התביעה נגדם בשל חוסר יריבות; בקשה של התובעת לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה").

2) ההליך שלפנַי עניינו תביעה כספית על סך כ-450,000 ₪ שהגישה חברת תיחזוקה (שמוגדרת בסעיף 1 בכתב התביעה: "חברה הנותנת שירותי אחזקה וניהול בתי מגורים"), כנגד חברי נציגות הבית המשותף (להלן: "הנציגות").

4) ככלל ובתמצית, בעוד טוענת התובעת, כי הנתבעים חבים כלפיה בגין הוצאות שהוציאה עבור תיחזוקה שביצעה תוך מילוי התחייבויותיה לפי החוזה (לרבות הוצאות עבור חשמל ותקשורת כאמור) ובכך הם הפרו את החוזה, טוענים הנתבעים, כי הסכומים הנתבעים מוכחשים, אינם מפורטים, אינם משקפים תמורה או הוצאה שניתנה עבור הנציגות והם מופרזים, וכי התובעת נהגה ונוהגת בחוסר שקיפות.

ברע"א 6394/15 נציגות הבית המשותף קניון לב כרמיאל נ' חנית ניהול קניון כרמיאל בע"מ, פסקה 23 (17.3.2016), נקבע כהאי לישנא: "אם כן, בכל מקרה ומקרה שבו נטען שהסכסוך הוא עם מתחזק, על המפקח לבחון האם מדובר במתחזק ובהמשך לכך האם הסיכסוך הוא לפי התקנון או לפי סעיפי החוק הספציפיים שהוזכרו בסעיף 72 לחוק המקרקעין. אחד מסעיפים אלה הוא סעיף 58 לחוק, שמעגן את חובתו של בעל דירה להישתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף. לשיטתי, נובע מכאן כי המפקח מוסמך לידון בסכסוכים שעניינם חובת הישתתפות בהוצאות הנובעות מהתקשרות עם מתחזק גם כאשר הכלל בדבר היתקשרות עם מתחזק נקבע מכוח הסכמי ניהול. מאחר שהתקשרות עם מתחזק כרוכה מניה וביה בתשלום עבור החזקתו וניהולו של הרכוש המשותף, מוסמך המפקח לידון גם בסכסוכים בדבר היתקשרות עם מתחזק ככל שהם נובעים מסעיף 58 לחוק. אם כן, בית המשפט המחוזי לא צדק בקביעתו כי המפקח לא היה מוסמך לידון בסכסוך שעניינו היתקשרות עם מתחזק רק בשל היעדרה של הוראה בתקנון שעוסקת בכך" (ההדגשה אינה במקור) 15) המבחן שנקבע הוא דו-שלבי: זהות הצדדים ומהות הסיכסוך; במילים אחרות: האם מדובר ב-"בעל דירה" ו-"מתחזק", וככל שכן - האם הסיכסוך הוא לפי התקנון או לפי סעיפי החוק המוזכרים בסעיף 72 בחוק המקרקעין.

אין בלשונו של סעיף 5 לחוק החיזוק כדי לסתור מסקנה זו. למען הסדר הטוב יובהר, כי סעיף 5(ד) אינו עוסק בעינייני סמכות ולכן אין בו כדי לתמוך בטענות המערערים בעירעור זה (להבדיל - אולי, ובלי לקבוע מסמרות - בשאלה המהותית העולה מתביעתם, דהיינו, למי שייכות זכויות הבעלות בדירות החדשות שתיבנינה, אם תיבנינה, בבניין)"

20) משמצאתי כי מקום ההליך להתברר לפני המפקח, לוֹ נתונה הסמכות הבלעדית, גם פלוגתה זו תידון לפניו ולא אכריע בה. עם זאת, משכבר הועלו טענות הצדדים בנידון, אסתפק בלהעיר, כי כמתחייב בדין, עת תובע פלוני את אלמוני, מוטל עליו הנטל לבסס ולהוכיח קיומה של עילת תביעה אישית נגדו.

...

בע"א 3700/15 אורי רוט נ' מיכל עגנון, פסקה 23 (27.6.2016), נקבע בזו הלשון: "23. ואולם, יש מקום לבחון לצורך הדיון שלפנינו הוראת חוק רלבנטית נוספת, היא הוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין. סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מקנה למפקח, כאמור, סמכות ייחודית לדון בסכסוכים לפי חוק החיזוק. אני סבור, כי לשון סעיף זה היא רחבה וחד-משמעית, כפי שמיד אבהיר. לטעמי, נכונה טענת המשיבים, לפיה סעיף 72(ב) לאותו חוק מחדד את ייחודיותה של אותה סמכות. זאת משום שס"ק (ב) מלמד, שכאשר היה המחוקק מעוניין להקנות למפקח סמכות מקבילה לזו של בית המשפט המוסמך, הרי שהוא עשה כן בצורה מפורשת, כמו שעשה לגבי "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף"..

24) לאחר שבחנתי בעיון רב את תוכן ההתכתבויות באמצעות הדואר האלקטרוני בין הצדדים שהעתקה צורף, וכן נתתי את דעתי לטענותיהם שהועלו ביחס לבקשה לפי הפקודה, סבורני כי קיימת מחלוקת עמוקה, עד כדי חוסר אמון מוחלט, ביחס למהימנות הסכומים שהתובעת הציגה לנתבעים לצורך שיפוי ותשלום.

שכן, לנוכח טענת הנתבעים בדבר קשיי הפירוט והשקיפות לכאורה של הסכומים מושא הקבלות שהועברו בעקבות ההחלטה, סבורני כי קיים קושי בבחינת ביצוע או אי-ביצוע ההחלטה על רקע האמור.

סיכום 32) הבקשה לפי הפקודה - נדחית.

ביחס לטענה כי מדובר בחזרה מהודאת בעל דין ולא בבקשה לתיקון כתב הגנה – השיבה המבקשת כי כפי שפורט לעיל, בסעיף 1 לכתב הגנתה, סייגה המבקשת את דבריה, תוך שהיא מציינת כי תטול על עצמה אחריות בעיניין החבות ובילבד שיקבע כי הארוע מושא התובענה דכאן היתרחש ועל ידי המלגזה הנטענת בכתב התביעה.

(ב)חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.

בהיבט הפסיקתי, מצאתי כי יפים לעניין זה דברי בית המשפט בת"א (נצ') 64009-06-17 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (בית החולים רמב"ם) (לא פורסמה, ניתנה ביום 4.1.21), שם נקבע בזו הלשון: "בהתאם לפסיקה שקדמה להתקנת התקנות, נהגו בתי המשפט לנקוט בגישה ליבראלית בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות, בייחוד מקום בו בירור התביעה היה מצוי בשלב מוקדם יחסית ובטרם החל בירור התובענה לגופה, וזאת על מנת לאפשר לבעלי הדין להעמיד לבירור את השאלות האמתיות הטעונות הכרעה ולייעל את ההליך המשפטי... נראה כי גם לאחר התקנת התקנות נותרה בידי בית המשפט סמכות רחבה למדי להתיר תיקון כתב טענות, משעה שגם תקנה 46 לתקנות החדשות (בדומה לקודמתה, תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) נוקטת במונח "בכל עת" ומשלא שונו ההלכות הידועות בעיניין.

אוסיף, כי לאחר עיון בדו"חות החקירה והחומר עליהם מתבססת המבקשת בבקשתה, ניכר כי לא הייתה בידה היכולת להגיש בקשה זו קודם לכן, לאור העיתוי בו נתקבלו החומרים האמורים ובהם המידע הרלוואנטי שעליו מתבססת בקשה זו. לאור האמור לעיל, אני מוצא לציין כבר עתה - כי איני מקבל את טענות התובע לפיהן, המבקשת פעלה בחוסר תו"ל ובנגוד להוראות חוק חוזה הביטוח והוראות המפקח עת נשלח על ידה מכתב דחייה ועת הגישה כתב הגנה מטעמה – זאת מאחר ועובדות אלו לא עמדו לנגד עיניה באותה העת.

...

לפיכך, טענה המבקשת – כי דין הבקשה להתקבל.

מאותו הנימוק אינני מקבל את טענות השיהוי אשר נטענה על ידי הצדדים כמפורט בתגובתם לבקשה.

אציין, כי בהחלטתי בבקשה לדחיית מועד גילוי המסמכים, קבעתי כדלקמן: "אני מוצא כי גילוי דו"ח החקירה מטעם המבקשת, עלול להביא לשיבוש ראיות - ובמבחן התוצאה לא יסייע לחשיפת האמת. הגעתי לכלל מסקנה זו, מאחר שהמבקשת סומכות את יתדות הגנתה, בין היתר, על טענות הנוגעות למהימנות התובע ולנסיבות התרחשותו של מקרה הביטוח מושא התביעה. בהתאם לרע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, נה(1) 515 (1999), נסיבות העניין מצדיקות סטייה מכלל חזקת הגילוי הכללי של מסמכים והעיון בהם." בנסיבות הללו, ניכר כי יש בכוחו של תיקון כתב ההגנה לחשוף את השאלות האמתיות השנויות במחלוקת ואגב כך, לרדת לשורש חקר האמת ולאפשר הליך הוגן, יעיל וצודק.

אשר על כן, אני מקבל את הבקשה ומורה כדלקמן: כתב הגנה מתוקן מטעם המבקשת יוגש עד ליום 20.7.21.

דיון סעד של סילוק על הסף הוא סעד דרסטי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם עשיית שימוש בו. יש להעדיף, במידת האפשר, בירור עינייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו ומקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו.

למרות ביטול ההסכם עליו מבססת התובעת את תביעת וללא טענה בכתב התביעה כנגד ביטולו, התובעת, בגדרה של התביעה, טוענת להפרת ההסכם ותובעת תשלום כספים ופיצויי קיום מכוח הוראות ההסכם שבוטל.

היתנהלות התובעת אינה מתיישבת עם חובה זו, וכבר נפסק כי במקרה בו נמצא שתובע עושה שימוש לרעה בהליך השפוטי לבית המשפט שיקול דעת למחוק את התביעה מטעם זה. בהקשר זה ראו גם תקנה 42 לתקנות סדר הדין, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") הקובעת "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". אמנם התקנות החדשות טרם ניכנסו לתוקף אך ניתן ללמוד מהן גם על דרך ההתנהלות הראויה (ראו; ת.א. (מחוזי-ים) 38158-02-16 ראזק ג'וברן נ' עמאד אבו חמיד (29.1.2019)).

משבוטל ההסכם על יסודו מבססת התובעת את התביעה ואת הסעד המבוקש במסגרתה ואין בכתב התביעה בדל של טענה לכך שההסכם בוטל שלא כדין או לנסיבות מיוחדות אחרות וכל עוד כתב התביעה לא תוקן, לכאורה יש יסוד לטענה שניטל העוקץ מטענה להפרת ההסכם ומתביעה לתשלום תשלום "פיצוי קיום" (פיצויים חיוביים) בדמות הפסדי הכנסות של מודולי התוכנות שלא פותחו על ידי התובעת הנתבעים בכתב התביעה המהוים את עיקר התביעה ראו; סעיפים 2 ו-10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970).

יחד עם זאת, לאור הזהירות המיוחדת המתבקשת עת שמבוקש למחוק תביעה על הסף טרם שאורה על מחיקת רכיב זה מכתב התביעה, ראיתי לנכון לאפשר לתובעת היזדמנות לפעול לתיקון תביעתה ולהגיש בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה באופן שיפרט כדבעי את המסד העובדתי המקנה לתובעת, לשיטתה, זכות לקבלת הסעד המבוקש בגין המודולים שלא פותחו.

...

אין בכתב התביעה טענה כנגד ביטולו של ההסכם ומהתשתית העובדתית המונחת בכתב התביעה, כמות שהיא, סבורני כי התובעת לא הניחה תשתית עובדתית על יסודה תוכל לקבל את הסעד המבוקש בגין המודולים שלא פותחו.

מכל האמור, התוצאה היא שהתביעה על כל רכיביה נמחקת כנגד נתבעות 2-3.

בעוד שבתביעה טענתם היחידה הייתה שיש לבטל את העסקה מאחר שהיא בוצעה בנגוד לצוו של בית הדין ועל מנת להמנע מתשלום החוב, בסיכומיהם, התובעים זנחו טענה זו והעלו שתי טענות חדשות והן שיש לבטל את העסקה מאחר שהיא נעשתה למראית עין ומאחר שהיא בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור, וזאת בהתאם לסעיפים 13 ו- 30 לחוק החוזים.

הפרופ' יששכר רוזן צבי בספרו הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (מהד' שנייה 2023, עמ' 137-140) טוען ביחס להלכה שחלה כשהתקנות הישנות היו בתוקף כי: "הלכה זו אינה יכולה לעמוד בפני הבקורת ויש לקבוע כי מתקין התקנות ביקש לשנותה בתקנות החדשות... אני סבור כי על פי התקנות החדשות התובע מחויב לפרט בכתב התביעה לא רק את העובדות המולידות את זכותו לקבל סעד מן הנתבע, אלא גם את הטענות המשפטיות שעליהן הוא מבסס את תביעתו... פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם מגמת התקנות החדשות, שבאה לידי ביטוי בעקרונות היסוד, לזנוח את התפיסה האדוורסרית של תחרות פרועה בין בעלי דין ובכלל זה גם נקיטה בפעולות שתכליתן הסתרה ומניפולציה ולעבור למשחק בקלפים פתוחים. חשוב לציין שהחובה לפרט טענות משפטיות בכתב טענות קשורה קשר הדוק לרציונאל המונח בבסיסה והוא מניעת מצב שבו הנתבע לא ידע מפני מה עליו להיתגונן ולא יהיה באפשרותו להערך כראוי לקראת המשפט". מנגד, השופט (בדימוס) אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 13, 2020) עמ' 153-154) סבור כי ההלכה שחלה בתקנות הישנות לא השתנתה גם כיום לאחר התקנת התקנות החדשות ולדבריו: "מסקנה משפטית אינה עילת תביעה וממילא אין חובה לטעון אותה בכתב התביעה". ברע"א 3076/22 דותן גלעד נ' קמעונאי און-ליין בע"מ (24.05.2022)‏‏ ציינה כב' השופטת כנפי-שטייניץ כי: "אין ללמוד מעצם ביטולה של תקנה מן התקנות הישנות, כשלעצמו, כי הסמכות שעוגנה בה בוטלה אף היא". אמירה זו תומכת בגישה לפיה אין לראות בהשמטת כלל או הוראה שהיו קיימות בתקנות הישנות מהתקנות החדשות, כדי ללמד בהכרח שהסמכות או ההוראה שעוגנה בהסדר הקודם בטלה, וניתן לטעון כי משהמחוקק לא קבע כלל פוזיטיבי אחר, הוא למעשה הותיר את מצב הדברים כפי שהיה קיים בתקנות הישנות (ראו: השופט ד"ר יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש (מהדורה שלישית, 2023) בעמ' 38-39).

...

עקב כך, ביום יז' מר חשון תש"פ (15.11.19) ניתן פסק דין נוסף שבו נקבע בין היתר כי: "הנתבע הצהיר ותיאר בפני בית הדין כי לאור מצבו הכלכלי אין בידו לשלם את הסך האמור – גם לא בתשלומים נמוכים... בשלב זה החליט בית הדין שלמשך 3 חודשים הקרובים ישלם הנתבע סך של 1,000 ₪ לכל חודש לועזי ועל התקופה שלאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם לנתונים שיהיו תחת ידו". ביום כג' מר חשון תש"פ (21.11.19) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש להפחית את התשלום החודשי ל – 100 ₪ לחודש.

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה: "ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו". כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים.

עמדה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1488-1575), חושן משפט סימן צ"ט סעיף ו: "החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלווה על פה, ממקבל המתנה וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל שקבל ראובן". סיכומו של דבר: תביעת התובעים מתקבלת, מאחר שהוכח שעסקת המתנה נעשתה למראית עין, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תם לב קיצוני.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.