חובת עורך דין למסור דין וחשבון ללקוח

המערער סילק אותה ואמר לה "תעופי מפה", "אני לא חייב לך כלום". בהמשך, עת נפגשו באופן מקרי, משהמתלוננת הביעה את תחושת הכעס והעלבון בתחושה כי גנב ממנה כספים, המערער הציע לתת לה המחאה בסך 10,000 ₪ והחתימה בכפייה ועושק על הסכם "העדר תביעות". בית הדין המחוזי, דן באופן מפורט בעדויות ובראיות שהוגשו לו ובסופו של יום, פסק כדלהלן: באישום הראשון, זיכה את המערער מעבירה של מתן הלוואה לשם השגת עבודה מקצועית אך הרשיעו בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ועיכוב מסמכים שלא כדין, בגין אי העברת מסמכים ועריכת דין וחשבון כספי.

כפי שטען ב"כ המשיבה בדיון בפני בית הדין הארצי, מדובר בזכות שעשויה לשמש "טענת הגנה" למי שמואשם בהליך משמעתי בעיכוב מסמכים שלא כדין – שזו היא חובה במסגרת החובה הכללית, לנהוג בנאמנות ובמסירות עבור הלקוח, חובה שכוללת בתוכה, את החובה של עורך הדין למסור ללקוח נכסים או מסמכים שקבל במסגרת תפקידו.

...

שלישית, טענת המערער כי בית הדין הארצי הרשיעו באישום חדש של "אי ניהול חשבון פקדון ובלא הנהלת חשבונות" ללא כל תשתית לכך, דינה להידחות אף היא.

כך או כך לא ראינו להיכנס ולדון ב"סוגיית" סעיף 88 הנ"ל שכן מימלא הרשעה או זיכוי בסעיף 88 האמור אין בו כדי להשפיע על תוצאות גזר הדין, שכן כפי שנבהיר להלן, סבורים אנו כי העונש שהושת על המערער בגין העבירות שהורשע ובפרט באשר להתנהלותו או יותר נכון חוסר התנהלותו הסדורה בניהול כספי הפיקדון, הוא עונש מקל במדרג הענישה.

סוף דבר, דין הערעור להידחות.

חובתו של עורך הדין לפעול כלפי לקוחו בנאמנות ובמסירות קבועה בסעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, שם קבועה חובתו של הנתבע כשלוח של התובעת למסור לה דין וחשבון על פעולותיו ושלא לקבל טובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמת השולח.

...

על כן, הן מטעם אחרון זה והן מן הטעם להיעדר תשתית ראייתית לסכום החיוב שנערך בדיעבד ועל פי זיכרונה של מנהלת המשרד הקודמת, דין הטענה לחיוב בגין הוצאות משרד – להידחות.

מכל האמור לעיל, ולאור הפרת שני הסכמי ההתקשרות שנחתמו בין הצדדים, וגבייה ביתר של שכ"ט עו"ד והוצאות מעבר למוסכם, כפי שפורט ונומק לעיל, חב הנתבע בהשבת הכספים שגבה הוא ביתר מאת התובעת.

כתוצאה מכך, הנני מחייב את הנתבע בסעדים הבאים: להשיב לתובעת סך של 287,596 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12/11/12 ועד ליום התשלום בפועל.

בנוגע לעריכת התמציות, טוענים המפרקים כי חובתו של עו"ד היא ליתן ללקוח דין וחשבון על פעולותיו ומתן פירוט תמציתי בכתב נכלל בגדרי החובה האמורה.

פשיטא שאם עורך הדין רשם לעצמו את היתרשמותו האישית בנוגע למידע שנימסר לו מאת הלקוח (או כדוגמא היותר קיצונית בה השתמש משרד מיתר- אם עורך הדין רשם לעצמו כי הלקוח הוא "אוויל משריש"), או שרשם לעצמו קוי פעולה אפשריים ורשימת פעולות לבצוע, הרי שלא מדובר במידע שהלקוח זכאי לידרוש אותו מידי עורך הדין.

...

בנוגע להוצאות הבקשה- לא שוכנעתי כי יש מקום להטילן על משרד מיתר, משום שהעיכוב במתן מענה למפרקים נבע מחמת הפנייה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ולגופו של ענין ובעקבות הגשת הבקשה, משרד מיתר לא הביע התנגדות עקרונית למסירת החומר (למעט הסתייגויות שפורטו לעיל).

לשון הרע הנטען אדרש בתמצית ללשון הרע: בשעה שבין הצדדים התנהלו מספר סכסוכים, ואף הליכים משפטיים, עו"ד קנטור, אשר הגיע להסדר פשרה עם התובעים במסגרת העירעור, שלח בשמה של הנתבעת ואדם נוסף, שני מכתבים, האחד לבנק הלאומי והשני לבנק הפועלים בהם מתנהלים חשבונות של התובעים, הם המכתבים מושא התביעה שלפניי.

גם ההגנה של פנייה לגורם אשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום"; כעולה מסעיף 15 (2), אינה חלה כאן: ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק נידונה בהרחבה בעיניין דיין אורבך, וכך קובע כב' הנשיא דאז גרוניס: "ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפירסום, תוכנו של הפירסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פירסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מיגוון צורות. יש שהיחסים נוצרים מכוח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפירסום ואפשר אף שלא תתקיים כל הכרות בין המפרסם לנמען. קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים – המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפירסום והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפירסום. פירסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2)לחוק". הדוגמאות המובאות בפסק דין זה לתחולת ההגנה הן בין היתר חובתו של עורך דין למסור ללקוחו מידע מסוים שיש בו לשון הרע, בשל יחסי האמון ביניהם, או מקרה בו החובה למסור מידע נובעת מסכנת חיים הנשקפת לנמען הפירסום.

...

סוף דבר לאחר שבית המשפט בחן את סיכומי הצדדים ואת טיעוניהם, לא מצאתי כי יתר ההגנות המנויות בחוק עומדות לנתבעת.

לאור האמור, התביעה מתקבלת והנני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים ביחד ולחוד סך כולל של 150,000 ₪ כמבוקש על ידם בכתב התביעה ובהשלמת הטיעונים מטעמם.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים שפסקתי לעיל, בתוך 30 יום ואם לא, סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

היא לא צירפה דפים שיעידו על ההעברות כי היא יכולה להוציא תדפיס רק שנתיים לאחור, ואת תדפיסי החשבון של השנים המאוחרות יותר מסרה לעורך הדין.

בעקבות תיקון זה לא נגרמה כל ירידת ערך למידיבוס ולא חלה על הנתבעת חובה להזכיר את או לדיווח על כך ללקוח או לכל גורם אחר וכראיה לכך הוא מצרף את חוזר משרד החבורה בדבר מסירת רכב חדש ללקוח.

...

התביעה שכנגד: לאור מחדליה הראייתיים החמורים של הנתבעת והסתירות בין טענותיה לגרסת עדיה באשר למתן שנת אחריות נוספת, ולאור דחיית טענתה כי התובע לא ביקש את ביטול ההסכם עובר להגשת התביעה, כי מדובר היו בתיקונים ובפגמים מינוריים וכי השיקים לא בוטלו כדין, אני סבור כי יש לדחות את התביעה שכנגד.

סוף דבר: התביעה העיקרית הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: את הסך 453,329 ₪ (הסכומים הנקובים בסעיף 7 לכתב התביעה המתוקן) בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה המתוקן (12.5.2019) ועד ליום התשלום בפועל; להשיב לאלתר לתובע את הכל השיקים הנקובים בסעיף 8 לכתב התביעה המתוקן; את הוצאות המשפט לרבות שכר השמאי בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכר טרחת עו"ד בסך 45,000 ₪ מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; המזכירות תעביר את סכומי הפיקדון של כספי מכירת האוטובוס על פירותיו לידי התובעת והנתבעת תישא בתשלום ההפרש בין סכום הפקדון לבין הסכום הנקוב בס"ק (1 ) לעיל.

התביעה שכנגד: אני דוחה את התביעה שכנגד.